אנו שמחים להביא לפניכם את דבריו, בסגנונו המיוחד:
"לפני ארבעים שנה התחילו לחגוג את המימונה בגנים ציבוריים ולא רק בבתים. עסקני קהילת יהודי מרוקו הזמינו את קהל שוחרי המנהג בדרום הארץ לחגוג עמם בחוצות. הפרויקט הצליח, וכך המשיכו משנה לשנה. רבים לא הבינו את מהות המנהג, וראו בו יום חגיגה מרוקאית.
פרי עקשנות יהודית שיש בי, התעקשתי למצוא שורשים במקורות רבותינו למנהג המימונה. אחרי עשרים שנות חיפושים מצאתי שאחד ממרכיבי המנהג היה במרוקו, שם כמה מוסלמים ביום האחרון של פסח, לקראת צאת החג, הגיעו לבתים ובידם תקרובת שבה נענע, פרחים, חלב ודבש. כל מוסלמי היה מברך את שכנו היהודי שיהיה לנו חג מבורך ומוצלח.
בעל הבית היהודי היה מורה לשכנו שישב, ומגיש לו ממאכלי החג, ומעליהם מצות. כשהשכן אכל מהמצה, הוא הרגיש שקיים את חובתו, לבוא לברך את היהודי, ושלו עצמו, לאחר שהתחבר לשכנו ואכל מן המצה, יש ברכה לכל השנה.
מנהג זה רמוז כבר בדברי הראשונים. הרא"ש (רבנו אשר, ספרד, המאה ה-13) כותב בדבריו שגוי המביא חמץ כדורון – מתנה - לישראל ביום האחרון של פסח יניח אותו בחצר ולא בביתו, ומקורותיו בגמרא.
המקורות קדומים אף יותר ורמוזים בתורה. את המתנה ביום האחרון חיברתי ליציאת מצרים. בפרשת בא כתוב שפרעה נותן למשה ולבני ישראל לצאת ממצרים, אבל לא שוכח לבקש בקשה קטנה ממשה רבנו: "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי".  לפרעה קשה הפרדה מישראל, הוא מבקש שיברכו גם אותו.
אותם מעטים, הערבים המוסלמים שביקשו ברכה מן היהודי בצאת פסח, הם חסידי אומות העולם."

הרב מרציאנו הוציא תחת ידיו ארבעים חיבורים עד כה, ועוד ידו נטויה. הוא סיפר לי כי המימונה נחוגה לא רק במרוקו ובאלג'יריה, אלא להפתעתי גם בג'רבא שבתוניס (יותר מאוחר איששו בני משפחתי זכרונות רחוקים של מימונה בחוץ לארץ) ובעוד ארצות רבות במזרח, אלא שלא בכולן נקראה מימונה. על הדברים כתב בספרו:
"אסרו חג פסח בקהילות ישראל – מקור המימונה ותפוצותיה". "המנהג פרץ גדר והגיע לכל עם ישראל", אמר, וסיפר כי תפוצתו הגדולה לכל קהילות האסלאם וכאן במדינת ישראל, גם היא הניעה אותו לחקור את יסודותיו.

"מי שמתעניין בממד הרוחני של המימונה רואה שמדובר בחג הברכה: ברכה בִּפנים, בתוך העם, פיוס ואחווה במשפחה, בבית ועם השכנים, וברכה ללא יהודי ברובד השני. המסר והרעיון שרד מאז ועד היום. מחג שלעתים עמדו במרכזו רק האוכל והחגיגה – באו לשמה – לאחוות רעים.
צריך להרים את מנהג המימונה גם ליום של למידה. השעה הגדולה של הפיוס בין היהודים ללא יהודים תחסר אם לא יאמצו אותה." הרב מרציאנו קורא אתי יחד פיוט ישן של רבי משה זכות, איש איטליה מלפני ארבע מאות שנה. הפיוט, "הוד יוצרנו", מספר על המונים ונוכרים שירצו להכיר את הקב"ה, ועל יישור ההדוֹרים שיעשה הקב"ה בין כולם. "יישור ההדורים הוא חג המימונה."

הרב מרציאנו גם הוא הוציא בעבר חוברת קצרה למימונה. מדבריו בחוברת זו הבאנו גם אנו בחוברת החדשה שהוצאנו עתה זה:

מתוך הוקרה גדולה לחכם אליהו מרציאנו ולפועלו, ומתוך שותפות בערכי הידידות, הסולידריות והאחווה של חג המימונה, אנו מזמינים גם אתכם להשתתף עמנו במיזם "מימונה ישראלית". אנו מזמינים אתכם לקרוא את החוברת, להעמיק ידע וחקר על החג ועל שעריו, להביא משלכם ולזכות למשמעויות חדשות בחג הידידות. מוזמנים לעקוב אחרינו בדף הפיסבוק "מימונה ישראלית" , ולהכיר את החוברת החדשה, "וְאֵרַשְֹתִּיךְ לִי בַּמִּימוּנָה".