המהלך השנתי דן בערכים שנמסרו מדור לדור במסגרות משפחתיות וקהילתיות, ובלימוד סוגיות חינוכיות-חברתיות במקורות היהודיים ובהשלכותיהן על סוגיות בנות זמננו, תוך זיהוי מוקדי אי-צדק מובנה, שחיקה ערכית ואזלת יד.
חוק חינוך חובה נתפס לרוב כחוק חברתי מתקדם ואנו נוטים לסבור כי מטרתו היא, בין השאר, לדאוג לצרכי החינוך של כלל אזרחי המדינה. ואם לאזרחים זכויות שוות בחוק, ניתן היה לצפות כי צרכים אלה ימומשו באופן שוויוני. מכאן, אפוא, שחובתם של הורים לשלוח את ילדיהם למוסד לימודים מוכר, ואילו האחריות לחינוך עצמו מופקדת בידי המדינה.
התבוננות במגמות הכלכליות והחברתיות העכשוויות ובמדיניות הציבורית מצביעה על כך שהמשאבים נמשכים בהתמדה לכיוון המרכז על חשבון הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. במקומות רבים, נראה נתון זה תקף גם לגבי החינוך הממלכתי, יוצא שתושבי הפריפריה נדרשים למאמץ יתר לממש את זכויותיהם ולדאוג לצורכי ילדיהם.
עיון במסורת שלנו מצביע על כך שהאחריות לחינוך הילדים, גם כאשר הוא מופקד בידי שליח, היא בידי ההורים בעוד האחריות למוסדות החינוך היא של הקהילה. ומי היא הקהילה אם לא כל אחד ואחת מאתנו. של מי, אם כן, האחריות, וכיצד נפעל למלא אותה?
המפגש בין התפקיד שלנו כהורים לבין תפקידנו כחברים בקהילה הוא אחד ממאפייני קובץ ראשון זה של יחידות לימוד של "קהילות מאמינות בחינוך", בהן מתגלים דברי תורה ממקורותינו כמתווכים יקרים ואוהדים לשיח בין האישי לציבורי. במפגשי הלימוד המוצעים במקורות ישראל משולב מהלך קבוצתי המזמין את המשתתפים להתעמק בשאלות המרכיבות את הדילמות העולות בבחינת ערכי ערבות וצדק בחינוך. התנסות מעמיקה זו, אנו מאמינים, מבהירה את דרך הפעולה הנדרשת מאתנו לנטילת תפקידנו כהורים בקהילה אחראית בתוך החברה בת קיימא השואפת לצדק חברתי.