דברי הפתיחה של יהודה מימרן מנהל (1999-2005) המרכז למנהיגות יהודית חברתית 'ממזרח שמש' בכנס היסוד.

היהדות נותנת מקום מרכזי ביותר, אולי מכריע לערכים החברתיים. מרכזיות זו באה לידי ביטוי: בריבוי המצוות הקשורות ליחסים שבן אדם לחברו, בדברי הנביאים המוכיחים נגד פגיעה בזולת - בגוף, בנפש וברכוש ותובעים להיות קשובים למצוקות הזולת, ודרך הבולטות של ערכים אלה בחיי המעשה של קהילות יהודיות בגולה, עד לפני כמה עשרות שנים.

אין כמעט אנשים הטוענים שאין זה ראוי לעזור לזולת, למנוע עוול, או לבסס חברה על צדק ויושר. למרות ההסכמה הכמעט גורפת למרכזיותם של הערכים החברתיים הרי שהמציאות החברתית, שאנו חיים בה, עומדת בניגוד צורם לערכים אלה.

מרכזיותן של מצוות בין אדם לחברו במסורת היהודית אינה מוטלת בספק: לא תעמוד על דם רעך, עזוב תעזוב עימו, ואהבת לרעך כמוך, לא תעשוק שכר שכיר, והדרת פני זקן, בפני עיוור לא תשים מכשול, חרש לא תקלל, ואהבת את הגר, יתום ואלמנה לא תונו, מבשרך לא תתעלם, פתוח תפתח את ידך, וחי אחיך עימך, לא תשיג גבול רעך, השבת אבידה- כל אלו הם חלק קטן ממצוות עשה ולא תעשה שבין אדם לחברו.
יחד עם זאת, רווחת בקרב צבורים רבים תפיסה מצומצמת של מצוות בין אדם לחברו. לרוב הן נתפסות כחובות של אדם פרטי אחד כלפי אדם פרטי אחר ("חברו") ה"חבר" יכול להיות חולה, זקן, יתום, אלמנה, עני ועוד. תפיסה מצומצמת זו, נובעת בחלקה, משום שבמסורת היהודית עצמה יש עיסוק רב בעני ופחות בתופעת העוני,

הקמת המרכז למנהיגות יהודית- חברתית "ממזרח שמש"

זכור לי הרגע בו קיבל המונח "יהדות חברתית" קיום עצמאי. ישבנו דני דניאלי (אז מנהל פרויקטים) ואני, במשרדי קרן אבי חי. דני הרים את ראשו מתוך הדו"ח התקופתי אותו הגשתי, אחד מני מספר דוחות במסגרת שנת המחקר שלי (1999). הוא הביט בי ואמר "יהדות חברתית... זה מוצא חן בעיני" ברגע זה המונח התקבע ונפרד מהטקסט אותו כתבתי אל החיים עצמם. הייתה זו פעם ראשונה ששמעתי מישהו אחר, חוץ ממני, משתמש בביטוי זה. אפילו לי הוא נשמע אז מעט זר ומאולץ. את הרגע המדויק שבו הבנתי שאני יכול לבטא רבות מתפיסותיי היהודיות תחת השם של 'יהדות חברתית', לא חוויתי כרגע מרגש או כרגע בכלל.

חז"ל עמדו פעמים רבות על מחויבותו של האדם להיות מעורה בחברה הסובבת אותו. תביעה זו באה לידי ביטוי באופנים רבים, בין היתר, גם בביקורת המוטחת ברבן שמעון בן גמליאל כאשר הוא עומד על עיסוקו של הפחמי רק מתוך מראה קורות ביתו המפוחמות ולא קודם לכן: "אוי לו לאותו הדור שאתה נשיאו". היא באה לידי ביטוי באמרתו של הלל "אל תפרוש מן הציבור" ובפרשנות שניתנה לאִמרה זו בהמשך. כך, למשל, במדרש "לקח טוב": "שלא יהי' אדם רואה ציבור בצער ויאמר אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו" (שמות ב', י"א). אחד מרבניה החשובים ביותר של טוניסיה בעת החדשה, הרב משה כלפון הכהן, כותב: "גם בהיות האדם בהשקט ובטחה שלום ונחת באוהלו... אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באוהלי ומאי אכפת לי בזולתי מן אחי או מן העולם כולו" (דרכי משה, פרשת שמות).

תודעת השחרור המלווה את החכם המרוקני במפגשיו עם המציאות המודרנית מהדהדת בשיקוליו ההלכתיים. רוחות חדשות מאתגרות את תפישת ה'גבריות' וה'נשיות' בעולמו: ההשכלה המודרנית, המעמד האזרחי החדש והשינוי בתפישה העצמית של הנשים. השינויים שחלים ב'נוכחותו' במציאות מאפשרים לו לגלות את 'נוכחותן' של הנשים. החירות החדשה של היהודי המרוקני, גם אם היא מדומה, זוקפת את קומתו ומאפשרת לו לשחרר את הכפופים לו בהיררכיה הקודמת – ילדים ונשים. החינוך נהיה שוויוני יותר, גם ברמה המעמדית וגם ברמה המגדרית. רשות הרבים– ההופכת נגישה בעבורו והוא יכול לצאת ולהיכנס בה ב'ריש גלי', תרתי משמע – מונגשת על-ידו גם כלפי בנות המין האחר.

שאלת החינוך היהודי לאוכלוסייה המסורתית, קשורה באופן הדוק לשאלה הרחבה יותר של החינוך היהודי במערכת החינוך הישראלית. קשה לחלוק על הטענה המביכה שהחינוך היהודי אינו בסדר עדיפות גבוהה במערכת החינוך. בראש סדר העדיפות בבתי הספר התיכוניים עומדות בחינות הבגרות ועדיפות זו מקרינה גם כלפי בתי הספר היסודיים, על אף שחופש הפעולה בהם גדול הרבה יותר. בתי הספר אינם רואים כתפקידם לעסוק בחינוך יהודי. לא קיים תחום כזה בבתי הספר ואין מישהו שזהו תפקידו המוגדר. בנוסף לכך, לעתים יש זיהוי בין חינוך יהודי ובין יהדות כתחום דעת (הוראת מקצועות היהדות או הוראת תכנים יהודיים ) וההבדל בין השניים הוא גדול. ההתייחסות אל היהדות כתחום דעת היא אחת הסיבות לחוסר העניין ולניכור הקיימים לעיתים ביחס אל היהדות.

על הצורך בחינוך יהודי-מסורתי ראוי

בניגוד לתפיסה הרווחת, החברה היהודית בישראל אינה מחולקת באופן קוטבי ל"דתיים" ול"חילוניים"; ציבור מסורתי גדול מצוי בתווך שבין הקצוות ואינו זוכה לחינוך יהודי הולם. לאור זאת, מתבקשת חשיבה מחודשת ביחס למערכות החינוך הנפרדות ל"דתיים" ו"חילוניים" וביחס למקומו ולאופיו של החינוך היהודי הראוי.

רצף זהויות
התפיסה הרווחת של החברה היהודית בישראל כחברה המחולקת באופן קוטבי ל"דתיים" ו"חילוניים" אינה משקפת את המציאות. רובם הגדול של היהודים בישראל אינם נמצאים בקצה ה"דתי" או ה"חילוני", אלא בטווח הפרוש ביניהם, והם רואים באופן חיובי קשר משמעותי אל המסורת היהודית ומעוניינים בחינוך יהודי משמעותי יותר.

לקראת נראטיב אחר

הקמת מדינת ישראל היא לא רק אחד המאורעות החשובים ביותר בתולדות היהודים כפרטים וכקהילות, אלא גם מאורע חשוב בתולדות התודעה היהודית כולה, על רעיונותיה וערכיה. מה שהיה סיומו וגולת הכותרת של פרויקט רחב ממדים להצלת יהודי מזרח אירופה, הפך רלוונטי ליהודי כל העולם, ויותר מכך לצביונה של היהדות במחצית המסיימת את המאה העשרים. אין הכרח להיות ישראלי כדי לעמוד על החשיבות המרכזית של מדינת ישראל לתודעה היהודית – ודוק: יהודית, ולא רק ישראלית.