שאלת החינוך היהודי לאוכלוסייה המסורתית, קשורה באופן הדוק לשאלה הרחבה יותר של החינוך היהודי במערכת החינוך הישראלית. קשה לחלוק על הטענה המביכה שהחינוך היהודי אינו בסדר עדיפות גבוהה במערכת החינוך. בראש סדר העדיפות בבתי הספר התיכוניים עומדות בחינות הבגרות ועדיפות זו מקרינה גם כלפי בתי הספר היסודיים, על אף שחופש הפעולה בהם גדול הרבה יותר. בתי הספר אינם רואים כתפקידם לעסוק בחינוך יהודי. לא קיים תחום כזה בבתי הספר ואין מישהו שזהו תפקידו המוגדר. בנוסף לכך, לעתים יש זיהוי בין חינוך יהודי ובין יהדות כתחום דעת (הוראת מקצועות היהדות או הוראת תכנים יהודיים ) וההבדל בין השניים הוא גדול. ההתייחסות אל היהדות כתחום דעת היא אחת הסיבות לחוסר העניין ולניכור הקיימים לעיתים ביחס אל היהדות.

לקראת נראטיב אחר

הקמת מדינת ישראל היא לא רק אחד המאורעות החשובים ביותר בתולדות היהודים כפרטים וכקהילות, אלא גם מאורע חשוב בתולדות התודעה היהודית כולה, על רעיונותיה וערכיה. מה שהיה סיומו וגולת הכותרת של פרויקט רחב ממדים להצלת יהודי מזרח אירופה, הפך רלוונטי ליהודי כל העולם, ויותר מכך לצביונה של היהדות במחצית המסיימת את המאה העשרים. אין הכרח להיות ישראלי כדי לעמוד על החשיבות המרכזית של מדינת ישראל לתודעה היהודית – ודוק: יהודית, ולא רק ישראלית.