ברוח הדברים שלעיל מוסברת החזרה המיותרת לכאורה בפסוק: "ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" ( בראשית י"ח, כ"ו). הציון של "בתוך העיר" הוא כדי לומר: חמישים צדיקים שאינם סגורים בעצמם, אינם מנותקים מהנעשה סביבם אלא חיים בתוך עמם, מעורים בסביבתם.
מתוך הדוגמאות המובאות לעיל ורבות אחרות שאינן מוזכרות משתקפת עמדה שאנו מקבלים כמעט כדבר המובן מאליו, המעודדת את האדם להיות קשוב לסביבתו, מעורה בה ופועל בתוכה, מתוך תחושת אחריות ושותפות בסיסית.
יחד עם זאת, הדרישות של העידן המודרני מקשות עלינו לשמור על קשר אפילו עם משפחתנו הקרובה. לא שאנחנו לא רוצים, לא שאנחנו לא מנסים, לא שלא אכפת לנו, אלא שמציאות חיינו מקשה עלינו, מרחיקה אותנו. אפילו את ההתרחקות עצמה אנחנו מגלים לעתים רחוקות, מדי זמן נעצרים ונוכחים לראות כמה מעט שהינו עם קרובינו. בקרובים אלינו כך, קל וחומר ברחוקים מאתנו, בשונים מאתנו. בהתעניינות גרידא כך, קל וחומר בהושטת עזרה, בהשקעת מאמץ.
לרצות לראות פירושו שאתה יוצא מעצמך, מהאנוכיות שלך, אל הזולת. כך אני מבין את "ויגדל משה": הוא גדל להיות משה, או במלים אחרות משה גדל ומהי גדילתו? היכרותו את עצמו (בין היתר, אשר הוא יהודי?) ויציאתו מ"האני" אל "האתה" ו"ההוא"
דא עקא, המציאות מפגישה אותנו לרוב עם מצבים מורכבים, עם דילמות ערכיות. מה קורה כאשר מול הערך של היות מעורב בבריות ניצבים ערכים אחרים? מה קורה אם החברה הסובבת אותך היא חברה רעה? האם גם אז צריך להיות מעורה ומעורב? האם תמיד צריך להושיט עזרה? ומה אם הושטת העזרה רק מנציחה את המצב? וכיצד נחשוב ונפעל אם הזקוק לעזרה אינו משתייך בדיוק לחוגנו או לעמנו? ואפשר להוסיף עוד ועוד שאלות. אך יש לשים לב, שהוספת השאלות אינה פוגעת בהסכמה הראשונית שלנו בדבר החשיבות והנכונות של הגישה הבסיסית. על כן אינני רוצה להתיר את סבך השאלות אלא להאיר, להרחיב ולבסס את העומד בבסיסה של אותה הסכמה, ואולי היחס אל שאלות אלה ומשקלן בחיי היום יום ישתנו במעט בעקבות כך.
בחרתי לעסוק בסוגיה זו תוך התמקדות בפסוק: "...ויגדל משה ויֵצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב', י"א), שדרכו אוכל לעמוד על כמה ערכים וכמה שלבים הנדרשים על מנת לקיים גישה אנושית זו. הדיון הוא אמנם דרך משה רבנו, אך אין לראות את התביעה לגישה כזאת כמופנית רק אל המנהיג, אלא אל כל אדם באשר הוא.
התביעה הבסיסית
התביעה הבסיסית מן האדם היא בראש ובראשונה לרצות לראות. לרצות לראות את הזולת כאדם בעל חשיבות כשלעצמו הוא תנאי ראשוני ליכולת לראות את סבלו. כך אני מבין את דבריו של הרמב"ן על הפסוק שלעיל: "וטעם ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו". אלמלא חפץ לראותם, ייתכן שכלל לא היה יוצא אליהם ולא יכול היה לראות בסבלם. כלומר, עוד קודם לראייה עצמה מדובר בהתכוונות אל גורל האנשים סביבך. אפשר להבין זאת גם מדברי רש"י: "נתן עינו ולבו להיות מֵיצר עליהם". כך גם בדברי ספורנו במקום: "נתן לבו לראות בעוני אחיו". נתינת הלב קודמת לראיית העיניים.
לרצות לראות פירושו שאתה מכוון לבך באופן אקטיבי, מעבר לחובה המוסרית הפורמלית, אל הסובלים, אל מצוקותיהם ובעיותיהם. בעקבות כך הסיכוי שאכן תראה הוא גדול לאין-ערוך. הרצון לראות גם יקבע במידה רבה את מה שתראה ומעבר לכך, גם את פרשנותך למציאות הנגלית אליך. המשך דבריו של הרמב"ן, שצוטטו לעיל, מחזק כיוון זה: "והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול". סבלם היה נעלם ממנו, אלמלא התעניין בהם.
לרצות לראות פירושו שאתה יוצא מעצמך, מהאנוכיות שלך, אל הזולת. כך אני מבין את "ויגדל משה": הוא גדל להיות משה, או במלים אחרות משה גדל ומהי גדילתו? היכרותו את עצמו (בין היתר, אשר הוא יהודי?) ויציאתו מ"האני" אל "האתה" ו"ההוא".
לראות
ישנם גורמים שונים היכולים למנוע מאתנו לראות נכוחה. גורם אחד המוזכר בזיקה לסוגיה שלנו הוא גבהות הלב, או הגאווה. הגאווה יכלה למנוע ממשה לראות את סבל אחיו, ובוודאי למנוע את יציאתו אליהם. זו הסיבה שחז"ל מזכירים את ענוותנותו של משה: " וירא בסבלותם, גדולה היא הענווה שבה נתגדל משה רבנו... שהיה כבן בתו של פרעה ולא הניח ענוותנות.. ויצא אל אחיו..." (משנת ר' אליעזר פ"י, קפ"ג). כלומר, על אף שגדל בארמונו של מלך והיה מיוחס ונישא, והוא עצמו לא היה נתון תחת הסבל הקשה, בכל זאת יצא משה אל אחיו וראה בסבלותם. החיבור בין מעמד רם ובין לשכון עם דלים מופיע פעמים רבות גם בזיקה לקדוש ברוך הוא, לדוגמה: "כי השקיף מרום קודשו ה' משמים אל ארץ הביט לשמוע אנקת אסיר לפַתֵחַ בני תמותה" (תהילים ק"ב, כ'-כ"א). ברור כי אין ניגוד הכרחי בין השניים ואולי להפך, הגדוּלה היא הענווה וההימצאות עם הנידחים.
ההתנכרות יכולה למנוע את ראיית הסבל. משה, לעומת זאת, יצא מההתנשאות ומהחומריות ששררו בבית פרעה, הוא יצא מתוכן אל אחיו והתוצאה היתה שראה בסבלותם.
ראוי לשים לב ללשון המקרא: "וירא בסבלותם". משה היה עמם בסבלם. באופן פשוט ניתן לומר שמטרת היציאה של משה היתה לראות את אחיו. במבט מורכב יותר אפשר לראות שהרצון לצאת אליהם הוא הוא האמצעי והביטוי ליציאה ולהשתחררות מהגאווה וההתנכרות. ההכרה בהם כאחים, הרצון לראות אותם ולהשתתף אתם, הם גם אלה שמסייעים לצאת מאותן מידות וההוכחה ליציאה מהן.
לא לראות את מצוקות האדם שלצדך פירושו לפגוע בכבוד האדם שלו, בערך חיי האדם שלו. ההתעלמות מסבלו אומרת שהוא אינו חשוב דיו כדי שלסבלו תהיה משמעות עבורך
לא לראות את מצוקות האדם שלצדך פירושו לפגוע בכבוד האדם שלו, בערך חיי האדם שלו. ההתעלמות מסבלו אומרת שהוא אינו חשוב דיו כדי שלסבלו תהיה משמעות עבורך. אנושיות פירושה לראות בזולת בן-אנוש שיש חשיבות ומשמעות למאווייו, לספקותיו, לפחדיו, למצוקותיו. התעלמות כזו היא גם פגיעה בכבוד האדם שלך, בצלם האנוש שלך, בצלם האלוהים שבך.
על רקע זה מצטייר חטאו של יונה באופן מעט שונה:
"וה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים והאונייה חישבה להישבר. ויִיראו המלחים ויזעקו איש אל אלוהיו ויטילו את הכלים אשר באונייה אל הים להקל מעליהם ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב ויירדם" (יונה א' ד'-ה').
חטאו של יונה לא היה רק הבריחה מאלוהים, אלא גם ההתעלמות מצרתם של בני-האדם. הוא נרדם בירכתי הספינה, בעוד שהמלחים עמלים למעלה. ואולי ההתעלמות מבני-האדם וההתנכרות להם הן הן הבריחה מאלוהים. הרי גם הסיבה הראשונה שבגללה ברח יונה היתה קשורה לחטאם של אנשי נינווה וחוסר רצונו לצאת ולהזהירם.
הרצון לראות והיכולת לראות כוללים בתוכם שני שלבים: האחד על דרך השלילה והאחר על דרך החיוב. השלב הראשון הוא שלילת האטימות וגורמים נוספים שבהם לא נגענו כאן, כדוגמת התאווה לכוח ולממון. השלב השני אינו מופיע רק אחרי השלב הראשון, הוא עצמו מסייע להשתחרר מאותם גורמים מעכבים. זאת פתיחת הלב, הכוונתו אל מצוקותיהם של בני עמך ושל בני-אדם באשר הם. פתיחת הלב איננה נתפשת כתנאי הכרחי הקודם לנתינה. הנתינה היא חובה בפני עצמה, והיא עצמה יכולה לפתוח את הלב. ביטוי לשני כיוונים משלימים אלה אפשר למצוא בפסוק: "...לא תאַמֵץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו, ז'). "פתוח תפתח" יכול, מחד, לרמז על כך שפתיחת הלב קודמת לפתיחת היד, ומאידך, על כך שפתיחת היד, מתוקף ציווי או הכרה שכך צריך לעשות, תוביל גם לפתיחת הלב.
"הישמר לך פן יהיה דָבָר עִם לבבך בליעל לאמור קָרבָה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו..." (דברים ט"ו, ט'). פה מדובר בשלב שאתה רואה, אתה מודע להיות זולתך עני ואתה אפילו מסכים באופן עקרוני לכך שצריך לתת לו, רק שבשל שנת השמיטה המתקרבת אתה חושש לתת. הראייה צריכה להיות ראייה חיובית, שופטת לכף זכות ומחפשת סיבות מדוע כן לתת ולעזור ולא מתמקדת בלמה לא לתת, או למה בעצם אין צורך להתערב. הדברים אינם אמורים רק כלפי עניים, כמובן.
כשהקדוש ברוך הוא נגלה אל משה נאמר: "ראֹה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו" (שמות ג', ז'). ורש"י מפרש: "כי ידעתי את מכאוביו, כמו וידע אלוהים, כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אוזני מצעקתם". כאן באה לידי ביטוי בולט ההחלטה המודעת להתבונן ולדעת את מכאובי העם.
המלה "ידעתי" פירושה בהקשר זה: הכרתי או אפילו חוויתי את מכאובם. כפי שאמרנו לעיל לגבי "וירא בסבלותם": בתוך סבלותם.
הראייה בצערם של ישראל היא היא הסיבה לבחירתו כמנהיג: "אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל והנהגת עמן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב : 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך 'ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה'" (שמות רבא פ"א,ל"ב).
לשאת
"מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי ייתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן" (פרקי דר' אליעזר, ג', ד').
מעבר לרצון לראות, רצון לדעת והראייה והידיעה עצמן, אנו מגיעים אל הנשיאה בעול. אין די ברגישות ואכפתיות, נדרשת גם נשיאה בנטל. ברור כי בתקופתנו, וגם בעבר, אין הכוונה בהכרח לנשיאה בעול ממש, באופן פיזי. כל פעולה של ממש למען קבוצה סובלת או מדוכאת היא, במובן מסוים, נשיאה בעול. ההשתתפות יחד עם האדם המצוי בקשיים או עם קבוצה שסובלת, ופעולה למענם, יכולה במקרים מסוימים למנוע הידרדרות נוספת. זאת, בין אם על-ידי מניעת סכנות או תוצאות אפשריות נוספות של המצב הנוכחי, אילו נמשך עוד, ובין אם על-ידי התקווה והחיזוק שהענקת. אותה השתתפות פועלת כנגד ההתרחקות בין הפרטים והקבוצה או ניכורם זה לזה. ניכור, שמוביל לעתים להידרדרות ולמעשים קיצוניים עוד יותר.
חטאו של יונה לא היה רק הבריחה מאלוהים, אלא גם ההתעלמות מצרתם של בני-האדם. הוא נרדם בירכתי הספינה, בעוד שהמלחים עמלים למעלה. ואולי ההתעלמות מבני-האדם וההתנכרות להם הן הן הבריחה מאלוהים
כך אפשר להבין אולי את נטילת העונש מהעם ונתינתו על כתפי המנהיגים. מעורבותם בחיי העם ובסבלותם יכולה למנוע סבל, הידרדרות ופשיעה. המשמעות העמוקה של לשאת עמם אינה רק ליטול חלק בנטל, להשתתף בסבלותם, אלא נשיאת העונש והאשמה על כתפי הדינין, המנהיגים. אם העם חטא, הרי יש פגם במנהיגים שלו.
מידה כנגד מידה
"'וירא אלוהים', מה ראה, ראה שהיו מרחמים זה על זה כשהיה אחד מהם משלים סכום הלבנים קודם חברו היה בא ומסייע עם חבריו, כשראה הקב"ה שהיו מרחמים זה על זה אמר ראויים אלו לרחם עליהם..." (שפתי כהן שמות ב', כה').
אנושיות ומנהיגות
משה יצא אל אחיו מארמונו של פרעה, והוא גם ירד אל עמו מהר סיני. אם בפעם הראשונה הוא יצא מתוך מקום חומרי, אולי ממקום שמסמל את שיא החומריות והתאוות האנושיות, הרי שבפעם השנייה הוא ירד ממקום שהוא שיא הרוחניות והקדושה. גם בו הוא לא נשאר, ויצא וירד אל העם, כדי להיות אתו. כלומר, גם הימצאות במקום הקדוש ביותר אינה עומדת בפני הצורך להיות עם העם.
משה הוצא מן היאור, יצא אל אחיו והוציא את ישראל ממצרים. מעניין המעבר מאדם שמוציאים/מושים אותו (מהיאור, שהוא מקור לגאווה: "לי היאור ואני עשיתיהו", אל אדם שיוצא בעצמו (ומעצמו: מהאנוכיות שלו ), ועד אדם שמוציא אחרים... הוא מעביר את העם את אותו תהליך שהוא עצמו עבר, מוציא אותם ממצרים אל עבר האלוהים: "ויוֹצֵא משה את העם לקראת האלוהים" (שמות י"ט, י"ז). ישנה היציאה הפיזית ממצרים וישנה היציאה הרוחנית משעבוד ומעבדות אל החופש והחירות.
דרך התהליך של הגדילה הרוחנית שלו שהובילה ליציאתו מבית פרעה לקראת אחיו, דרך ראיית סבלם והנשיאה עמם בעול, הוא הופך להיות ראוי להנהיג את העם ולהוציאו ממצרים. לא כל אדם נתבע להוציא את ישראל ממצרים, אך כל אדם נתבע להוציא עצמו ממצרים ולצאת אל אחיו.