ישנן דרישות רבות בנוגע ליחס לזקן, אך אין עיסוק, מקביל בהיקפו, בשאלות של הזדקנות בכבוד, פנסיה וכן הלאה. ביקור חולה והטבת מצבו הינם עניינים חשובים ביהדות, אולם לא נלווה לכך עיסוק במערכת הבריאות. אין אנו רגילים לפרש מצוות אלה, של בן אדם לחברו, בהקשר רחב יותר. למשל, כמחויבות להתמודד עם תופעות חברתיות כמו עוני או אבטלה, תופעות, "שמאחוריהן" עניים ומובטלים רבים. כך גם לגבי שאלות של שירות רפואי פרטי והיווצרות של שתי מערכות בריאות שונות באיכות השירות הניתן לעשירים ולעניים- שיש לה השלכות קשות מאוד על מצבם הבריאותי של אזרחים רבים וכן הלאה.

בניגוד לתפיסה מצמצמת זו, אטען כי הסתכלות מעמיקה על מצוות בין אדם לחברו, מובילה למסקנה ברורה שמימוש מלא של המצווה וכוונותיה מוביל בהכרח לשאלות חברתיות רחבות יותר ולהכוונה לבחינתן ולפעולה לשינוין. על מנת לבסס טענה זו, נבחן "בזכוכית מגדלת" את מצוות הצדקה ונחשוף את חלקיה הפחות גלויים לעין. נראה כי התעניינות אמיתית בזולת ובמצבו אינה יכולה להיעצר בו בלבד, או בהטבה זמנית של מצבו. היא חייבת להמשיך ולעסוק בשאלות נוספות כגון כיצד מראש למנוע מאנשים להגיע למצב של עוני, כיצד להוציא אנשים ממעגל העוני וכדומה. שאלות והכוונה, שהן תחילתו של המעבר מהצדקה אל הצדק החברתי. בהמשך אבחן את הקשרים האפשריים שבין צדקה וצדק חברתי ואת ביטויים של השניים בתחום החינוך.

על מצוות הצדקה ומעלותיה
למצוות הצדקה מעלות רבות וחשיבותה במסורת היהודית היא עצומה. אנו עדים למרכזיותה גם בימינו אלה דרך מפעלי הצדקה הרבים והנכונות הגבוהה של אזרחים מן השורה לתרום ולהירתם לעזרה. בחרתי מעט שבמעט מן ההתייחסויות אל הצדקה במסורת היהודית, כדי להמחיש את משקלה :
" שקולה צדקה כנגד כל המצוות שבתורה " (ב"ב י')
כל הנותן לעני כאילו נותן להקב"ה שנאמר "מלווה ה' חונן דל" (משלי יט' יז') כלומר שמי שחונן את הדל כביכול מלווה לה'.
"אמר רבי יהודה גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" (ישעיה נו, א') חיבור למעשה בין הצדקה והישועה/ הגאולה.
הרמב"ם בספרו " משנה תורה" כותב: "חייבין אנו להזהר במצוות הצדקה יותר מכל מצוות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו... לעשות צדקה (בראשית יח', יט') ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני (ישעיה נד', יד) ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א' כז')
מפתיע לחשוב על מצוות הצדקה כעל מצוות עשה שהכי צריך להיזהר בה. לו היינו שואלים רבים וטובים בחברה היום לא בטוח שזו הייתה תשובתם.
כאמור, לקט התייחסויות זה הוא רק מעט משבחה הגדול של מצוות הצדקה. אפשר היה לכתוב רבות על מעלותיה של הצדקה, למשל העידוד הנפשי שהעני מקבל מעצם התמיכה בו, הביטוי המוחשי של דאגה לזולת, החשיבות של הצדקה לנותן עצמו, ההבנה שלא לעולם חוסן ועוד ועוד.
אפשר בכל זאת לשאול- הרי בתפיסה הרווחת של מצוות הצדקה וגם בביטויים המעשיים שלה, מדובר בעזרה זמנית ותו לא. מדוע אם כך, היא מתוארת במונחים כל כך חיוביים ? נכון יש בה גם משום עידוד העני, המחשה שמצבו חשוב לנו ועוד, אבל הצדקה לא מוציאה את העני מעוניו. נכון, אפשרת לו לעשות דברים שללא הצדקה יתכן שלא יכל לעשות. אולם לא שינית את מעמדו ובעתיד הקרוב הוא שוב יזדקק לעזרה. לעתים הצדקה מאפשרת דברים בסיסיים ביותר שהם בגדר הצלת חיים- ניתוח, תרופה, אוכל ואז לא ניתן להפריז בחשיבותה. אולם לרוב לא מדובר בהצלת חיים ממש אלא במתן עזרה והקלה זמניים, שכמובן גם בהם לא ניתן לזלזל. מה יש בה בצדקה שהמסורת היהודית הפכה אותה למרכזית כל כך ?
אין בכוונתי לתת תשובה מלאה לשאלה זו, אלא להאיר את הקשר העמוק הקיים לדעתי בין הצדקה ובין הצדק החברתי. בכך ניתנת תשובה חלקית בלבד בעניין חשיבותה של הצדקה. שכן היא נוגעת בערכים רבים נוספים ובצרכים מעשיים ומידיים, שלא אוכל לגעת בהם במסגרת זו.

צדקה וצדק חברתי
היחסים בין צדקה וצדק חברתי אינם כמובן פשוטים - הם יכולים להשלים האחד את השני, אפילו לנבוע האחד מן השני. אך הם יכולים גם להיות אדישים זה לזה או אפילו לסתור זה את זה. ברור כי אדם או גוף יכולים לתת צדקה ובו זמנית לא לקיים צדק חברתי. משהו מעין הבדיחה המסופרת על ילד שאומר "הבנק פיטר את אבא שלי וקנה לי מחשב". יכולה להיות " נתינה " עבור הקהילה ובו זמנית קבלה של עשרות מיליוני שקלים מהמדינה על חשבון קהילות רבות. יכול בעל עסק מסוים לשלם לעובדיו שכר מינימום ואולי אפילו פחות מכך ומאידך, להרבות בצדקה. יתכנו גם מקרים של אנשים המתפרנסים על חשבונם של אחרים ומקיימים למהדרין את מצוות הצדקה.
על מנת להסתכל עמוק יותר במצוות הצדקה ולבחון את יחסה לשאלת הצדק החברתי, נחזור אל הרמב"ם ואל הדרך בה הוא מתאר את המדרגות השונות של הצדקה :
" שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו:
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה- זה המחזיק ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר : והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה', לה') כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".
זוהי המעלה הגבוהה ביותר ואח"כ הוא מפרט את כל שאר המעלות:
" פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח..
פחות מזה שידע הנותן למי ייתן ולא ידע העני ממי לקח..
פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן
פחות מזה שיתן לו ביד קודם שישאל
פחות מזה שיתן לו אחר שישאל
פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות
פחות מזה שיתן לו בעצב "
(מתוך משנה תורה לרמב"ם- הלכות צדקה)
אפשר לזהות מס' קריטריונים שעל פיהם בונה הרמב"ם את דירוג מעלות הצדקה. ראשית, אנו נוכחים לדעת שככל שאתה פחות מבייש את העני כך מעלת הצדקה גדולה יותר. רעיון זה מבוטא בצורה מפורשת באמירה כי " כל הנותן צדקה לעני ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים ואם אין לו לתת לו כלום יפייסהו בדברים ( קיצוש"ע – מקור חיים, הלכות צדקה )
אפשר גם לעמוד על החשיבות של עידודו וחיזוק נפשו של העני : " אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים- מתברך בי'א ברכות (בבא בתרא, דף ט' ע' ב') וראה גם את הסוגייה בכתובות ס'ז עמ' ב' העומדת על הצורך להתחשב במעמדו הקודם של העני ובדברים להם היה רגיל בעבר.
שנית, אין לחכות עד שייפול ורק אחר כך לעזור לו. שלישית, אין ליצור יחסים של תלות כלשהי בין נותן הצדקה ומקבלה- אם העני אינו יודע מי נתן לו את הצדקה הוא אינו חש חייב לנותן הצדקה. רביעית ואולי הקריטריון החשוב ביותר, ככל שהוא אינו נזקק לצדקה, ככל שהוא מקבל כלים להתמודד בעצמו הרי שזוהי מעלה גבוהה יותר של צדקה.
בבסיס הצדקה יש, ללא ספק, את הדאגה והאכפתיות לזולת. מצבו של הזולת הוא מעניינך, אינך מתעלם ממצבו ואינך רוצה לגרום לו לבושה או לפתח תלות שלו בך. ישנה הקפדה רבה על הנתינה ואופן הנתינה. כפי שציינתי לעיל, אין בכוונתי במסגרת זו לתת תשובה מלאה לשאלה מדוע מצוות הצדקה כה מרכזית במסורת שלנו. אולם, הערכים העומדים בבסיסה, יחד עם העזרה, שלעתים היא מצילת חיים ממש ולעתים היא משקיטה רעב או מונעת קור, מספקים כבר חלק מהתשובה. בבסיס מצוות הצדקה נמצא כבוד האדם וההכרה שאדם נברא בצלם ואי אפשר להתעלם ממצבו ולהישאר אדיש לסבלו.
המעלה הגבוהה ביותר של הצדקה היא בעצם להוציא את העני מעוניו, לסייע לו להיות עצמאי ובעל יכולת לפרנס את עצמו. ההכוונה לקיום עצמאי ול: " המציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול" מוליכה אותנו אל מחוזות הצדק החברתי.
בניגוד, אם כך, לנוהג הרווח בהקשר של מצוות הצדקה, מסתבר שאנו מחויבים הרבה מעבר למתן מעט כסף לעני. אנו מחויבים, כמובן, ביחס הוגן ומכבד, בעידודו ובחיזוקו הנפשי. אך אנו חייבים גם לפעול כמידת יכולתנו, לכך שיהיו כמה שפחות עניים- "החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך" כלומר להתערב עוד קודם שיהפוך לעני. יתרה מזאת, אם לסייע לעני אחד זה טוב, הרי שלסייע למאה עניים זה עוד יותר טוב. כך אנו נעים מהעזרה הזמנית לעני הבודד אל פתרונות מניעתים לעניים רבים, לטיפול בתופעת העוני. כלומר, אני לא יכול להסתפק בנתינת צדקה לעני הנקרה מולי באופן אקראי, אלא לגעת גם בשאלות כמו איך להוציא אנשים ממעגל העוני, כיצד יתכן שאנו יודעים כיום מי יהיו העניים של מחר ומה אנו עושים על מנת למנוע זאת? כך אנו מתחילים לצעוד על המסלול של שינוי חברתי ושל צדק חברתי.

הזכרנו לעיל, את הזיהוי המצמצם של מצוות בין אדם לחברו עם הפרט ועמדנו על הצורך להרחיב את תחולתן אל בעיות חברה רחבות. בנוסף להרחבת תחולתן יש צורך לתרגם ולהתאים את משמעותן למציאות של ימינו- מהי משמעותם של "לקט", "שכחה" ו"פאה" במציאות של ימינו? מיהו "היתום" בחברה שלנו? האם יש לכלול תחת הגדרה זו גם ילדים למשפחות חד-הוריות? ילדים שאחד מהוריהם נמצא בכלא? או אולי ילדים בסיכון? מה אפשר לקחת לימינו משנת השמיטה? מיהם העניים בימינו? האם רק אלה הרעבים ללחם, או אולי גם אלה שהוריהם אינם יכולים לספק להם טיפול רפואי נאות, תגבור בלימודים וחוגי העשרה? דוגמא לתרגום כזה של המקורות למציאות החברתית ניתן למצוא בדבריו של הרב משה מלכא על הפסוק מתהילים (מא, ב): "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה' ": "חז"ל פירשו את הכתוב על החולה, אמנם לפי דעתי, אין לך דל כמו העולה החדש, אשר עזב את מקום מולדתו, את ידידיו את הרגליו, והנו עכשיו בודד בארץ אשר לא ידע תמול שלשום, שכל מי שיושיט לו עזרה חומרית או מוסרית ויעשה למען קליטתו בארץ, ודאי אשריו ואשרי חלקו וביום רעה, חלילה, ימלטהו ה'" (דרש משה) כלומר, הדל כיום אינו רק החולה, אלא גם העולה החדש.
לפי הצעתנו לעיל, לא נסתפק רק בהטבת מצבו של העולה הבודד אלא נבין כי יש לתת את הדעת על כלל מערך העלייה והקליטה. כך גם לגבי המצוות הנוספות: אנו מחויבים לתת דעתנו לא רק למצבו של החולה היחיד אלא לשאלת דמותה הרצויה של מערכת הבריאות במדינה; לא רק לבדידותו של הזקן המסוים שאנו מכירים אישית, אלא לשאלות כלליות כמו גיל הפרישה וזכויות הפנסיה.
גם המשקל הדתי המיוחס למצוות שבין אדם לחברו הוא קטן מהראוי. אין זה מובן דיו שחשיבותן, במיוחד בהקשר החברתי הרחב (לשם דוגמא- תמיכה במאבקם של הנכים, מצבם של תשושי הנפש בבתי החולים הפסיכיאטרים, או מניעת אלימות כלפי נשים) אינן פחותות מחשיבותן של מצוות בין אדם למקום (למשל שמירת כשרות) דתיות אינה מתבטאת רק או אפילו בעיקר דרך שמירת כשרות למהדרין, או תדירות הביקור בבית הכנסת וכדומה, היא נבחנת גם ואולי בראש ובראשונה ביחס אל הזולת ובמיוחד ביחס את אוכלוסיות פגיעות, נזקקות או מופלות לרעה. גם בקרב האוכלוסייה הדתית לא הופנמה דיה ההבנה כי כשם דתיותם מחייבת אותם בשמירת כשרות, בתפילה וביישוב הארץ, כך היא מחייבת אותם לפעול למען העניים, מחוסרי הדיור, המובטלים והנכים ובאופן כולל יותר לפעול לקידום צדק חברתי בישראל. אנסח זאת, באופן יותר חריף וברור : כשם שחובה למחות כנגד חילול שבת, על מנת שלא תתרגל לחילול זה, כך חובה למחות כנגד עושק ועוול ופגיעה בחלשים וכנגד כל אי צדק, כדי לשנותו וכדי לא להתרגל אליו. כדי לא להישאר ברמה הכללית והעקרונית, די להזכיר תופעות המתעוררות אצלנו חדשות לבקרים כגון ילדות בנות 13 שנאלצות למכור את גופן כדי לקנות אוכל ולהתקיים, או אנשים שמאשפזים את עצמם, למרות שאינם חולים, על מנת לזכות באוכל חם, וניצולי שואה שנאלצים להחליט האם לחמם את הבית או לקנות את התרופות הנדרשות ועוד ועוד. תופעות, המחייבות מחאה ופעולה לא פחות מפתיחת חנות בשבת וכדומה.
צדק חברתי
כשעוסקים בנושא של צדק חברתי אחד הדברים שחשוב מאוד לפתח הוא סוג של חשיבה ביקורתית והעמקה אל מעבר לדרך ההתבוננות הרגילה. כאמור, אין להסתפק בשאלות כמו מה היחס הראוי אל העני או אל החלש בחברה ובאיזו דרך ראוי לתת לו את הצדקה וכן הלאה. ראוי להתחיל בנקודה הרבה יותר בסיסית. חייבים לבדוק כיצד הגיעו לעמדות חולשה אלו, כיצד יתכן שרבים מצויים בעמדה קבועה של חולשה? מי מגדיר מיהו החלש בחברה היום, על סמך מה ניתנת הגדרה זו? למה היא עצמה גורמת, בשדה החינוכי ובשדות נוספים? לא ניתן לקדש את המצב הנוכחי ולקחת כמובן מאליו או כנתון שכל תפקידנו לתת את הצדקה ותו לא. לא מספיק אפילו לומר שכל תפקידנו הוא רק להגן על החלש ,ומה עם הוצאתו ממעגל החולשה, או מניעת אחרים מכניסה למעגל זה? אם איננו מתייחסים אל הסדר החברתי, אל סוגיות רחבות של צדק חברתי שיש להם השלכות כבדות מאוד על היווצרותם של " חלשים " וכל מה שאנו עושים זה "לתחזקם" במצב הקיים, לא עשינו די. זאת, מבלי כמובן להמעיט בחשיבות הגדולה ולעתים הקיומית של עזרה לאינדיבידואל המצוי בעת צרה.
כולנו הרי נסכים שלא תהיה לנו הערכה גבוהה לאדם, שביד אחת שלו דוחף אדם אחר לחדר קירור שהטמפרטורה בו נמוכה ביותר, וביד אחרת נותן לו מעיל בלוי להתכסות בו. הערכתנו אליו לא תגדל בהרבה, גם אם הוא מקפיד מדי פעם לתת לו קצת אוכל ושתייה. זוהי דוגמא קיצונית המבהירה היטב את העיוות היכול להתרחש ביחס למצוות הצדקה. האם החובה שלנו להגן על החלש מתחילה ונגמרת בלתת לו מעיל בלוי, או אוכל בסיסי כשהוא באותו חדר, גם אם לא אנו הכנסנו אותו לחדר זה ? מה עם מאמץ להוציאו מהחדר? מה עם החובה לדאוג שאחרים לא יוכנסו/ יפלו/ יתדרדרו בעתיד לאותו חדר?
נדמה לי שהערכים העומדים בבסיס הצדקה מובילים אותנו לשאול את כל השאלות האלו ורבות אחרות. הם מכוונים אותנו לעסוק בשינוי רחב יותר, זאת כחלק מיהדותנו ואף יותר מכך, כחלק מעבודת ה' שלנו. ראינו את הרגישות לכבודו, לצרכיו הנפשיים של העני ונוכחנו לדעת שהקיום המלא של המצווה הוא בהיות העני עצמאי ביכולתו להתפרנס. מבחינה זו, כאשר מעניקים לצדקה את מלוא משמעותה, יש יחס ישיר בין צדקה ובין צדק חברתי.
צדק חברתי הוא קודם כל צדק. אחת המשמעויות המהותיות והראשוניות ביותר של צדק הוא יחס הוגן וישר, כיבוד צלם אנוש, שלילת ניצול, עוול או פגיעה מכל סוג שהוא. כך אנו חוזרים אל אותם ערכים שמונחים בבסיס הצדקה, שמהם גם יצאנו למעשים אלה. צדק חברתי פירושו עמידה על תנאי קיום המכבדים את צלם האדם. עלינו לשאול את עצמנו מהם תנאי המחייה הראויים שגם לאזרחים עם ההכנסה הנמוכה ביותר ראוי שיהיו. עלינו להגדיר תנאים אלה כחברה- קורת גג, מזון ולבוש, חינוך ראוי, יכולת לטפל בבעיות בריאות וכן הלאה. מהו הסף שמתחתיו לא נהיה מוכנים לרדת. מתוך יהדותנו, עלינו לעורר דיון ציבורי בשאלה של מהם הצרכים הבסיסים שחברה נאורה צריכה לספק לאזרחיה- בין אם דרך שכר המאפשר השגת צרכים בסיסים אלה ובין דרך שירותים חברתיים והסדרים נלווים.
צדק חברתי וחינוך
מעשה החינוך נמצא בדרגה הגבוה ביותר של הצדקה אותה תיאר הרמב"ם. כאשר מטרת החינוך היא להקנות יכולות וכלים להתמודדות עצמאית בעתיד, ליצירה של עתיד פתוח ולבנייה של היכולת של הבוגר להשתלב במערכי החברה ולהיות מסוגל להתפרנס בכבוד, הרי שזוהי הגשמתה המלאה והחשובה ביותר של מצוות הצדקה. הגשמה מלאה, שכאמור לעיל, הינה מעשה של צדק חברתי.
בדברים הבאים ארצה לעמוד בקצרה על מספר השתמעויות של הצדק החברתי בחינוך, על פי תפיסה זו, ברמה הלאומית והבית ספרית:
ברמה הלאומית, צדק חברתי בחינוך פירושו ביטול הקורלציה הקיימת כיום בין מוצא עדתי, מקום מגורים או הכנסה והישגים לימודיים ומתן חינוך איכותי לכלל הילדים - ללא תלות בגורמים אלה. קורלציה זו צריכה להתבטל מעבר לבחינות הבגרות ומעבר לסף הכניסה לאוניברסיטה ולהגיע עד קבלה לחוגים המבוקשים יותר וכן המשך לתארים מתקדמים. בחינוך איכותי, אני מתכוון לרמת המורים (תארים, השתלמויות מקצועיות, ניסיון ואיכות ההוראה) , מקצועות הבחירה וחוגי העשרה שבתי הספר מאפשרים לתלמידיהם, רמת הטכנולוגיה והמעבדות הקיימות בבתי הספר ועוד. בכל הפרמטרים האלה ישנם פערים גדולים מאוד בין בתי ספר במקומות מבוססים ובין בתי ספר במקומות לא מבוססים. צדק חברתי פירושו גם יחס מכבד והוגן לתלמידים, ייצוג וביטוי תרבותי ויחס לא סטריאוטיפי ולא מפלה. כך ניתן יהיה להגיע לחינוך איכותי לכול ועלי להדגיש שוב, כי אני מניח שבשלב זה של המאמר כבר ברור, שהעיסוק בסוגיה זו הוא חלק מהחובות שהמסורת היהודית מטילה עלינו.
ברמת בית הספר צדק חברתי משמעותו יצירת סביבה לימודית וכללית המאפשרת מיצוי מקסימלי של פוטנציאל התלמיד , הן מבחינת מצוינות לימודית והן מבחינת מצוינות ערכית, ומתן ביטוי הולם ומכובד לתרבותו של התלמיד, משוחרר מדעות קדומות, במסגרת בית הספר.
בעיות החברה צריכות לתפוס מקום הרבה יותר מרכזי בחינוך היהודי בבית הספר. תופעות כמו עוני ורעב, אלימות כלפי ילדים, נשים וזקנים, ניצול עובדים זרים, חוסר יכולת לטפל בבעיות בריאות כראוי - כל אלו הן בעיות שיש לפתח את מודעותם של התלמידים אודותם ולחזק את ההבנה שלמצוות בין אדם לחברו, גם במשמעות הרחבה ביותר שלהן, יש משקל עצום בעבודת ה' שלנו.
על בית הספר לחנך לחיזוק המחויבות של התלמידים לפעול בכיוון של תיקון וצדק חברתי. החינוך למצוות בין אדם לחברו, כשהוא מלווה בחשיפת הערכים שבבסיסם, מכשיר את הלבבות לאהבת האדם ולחיזוק המחויבות לסייע לו. כאשר מחנכים לערכים אלה אזי הדרך אל החינוך לצדק החברתי היא גם טבעית יותר וגם קצרה יותר. כאשר אני מחויב לכבודו של הזולת, לרווחתו, לחיזוק עצמאותו, אינני נעצר ביחיד. אני מכוון גם אל הקבוצה, אל קבוצות רחבות בחברה. הסיכוי שאפעל כנגד ניצול לרעה של עמדת הכוח בה נמצא האדם, או הקבוצה השלטת, גדל.
אין די בכך שבית הספר יעסוק בשאלות חברתיות של צדק חברתי וילמד סוגיות הקשורות בהן; עליו לפעול לביסוס בית הספר כקהילה הנשענת על ערכים אלה ומבטאת אותם בחיי היום-יום. העיסוק בנושאים כגון: היחס אל הזולת, אל גופו, רכושו, כבודו ורגשותיו כחלק מהערך המרכזי של כבוד האדם, צריך להיות שיטתי ומתמשך. בנוסף לכך, התלמידים יידרשו לתת ביטוי מעשי של אחריות אישית לזולת במסגרת החיים הבית-ספריים: אחריות וכבוד כלפי התלמידים מהכיתות הנמוכות, כלפי עולים חדשים, כלפי רכוש בית הספר וכלפי חבריהם; אחריות לאיכות הסביבה בבית הספר, לשאלות של בטיחות ומניעת סכנות, להשבת אבידה ועוד. חונכויות של תלמידים בוגרים לתלמידים צעירים, ביקור חולים, צדקה, עזרה לימודית, משכיני שלום, ועדות רווחה ועשייה עשירה ומשמעותית בקהילה, הם חלק מהיוזמות הקשורות לתחום זה. הביטוי המעשי של ערכים אלה יתרחש הן בתוך בית הספר, הן בקהילה הסובבת. בהערת אגב, אציין כי זוהי דרך אפקטיבית יותר להתמודדות עם סוגיות של אלימות, של ניכור ושל חוסר משמעות שתלמידים רבים חווים בבית הספר. דרכה אנו משפרים את האקלים הבית ספרי ובד בבד עם כך מעמיקים את החינוך לזהות יהודית שבמרכזה ערכים חברתיים.

סיכום
בבסיס מצוות הצדקה, כמו גם בכל מצוות בין אדם לחברו, מצויים ערכים כגון כבוד האדם, אהבת האדם ודרישה לאי התעלמות ולהתעניינות אמיתית במצבו של הפרט והכוונה לעזרה ממשית. ערכים והכוונות אלה מחזקים את האחריות והמחויבות שלנו לעסוק בפיתוח מענים משמעותיים יותר ורחבי היקף. הצדק החברתי, בתפיסה זו, נובע מתוכם ונשען עליהם. במערכת החינוך יש לתת מקום מרכזי לשני נדבכים אלה של אהבת האדם ושל ביסוס חברה מתוקנת שיחד משלבים את הצדקה ואת הצדק החברתי.