גם כשעוסקים רק במקצועות היהדות חסרה, בדרך כלל, תפיסה רציפה (מה נלמד בכל שנה מא' ועד יב' ) ואינטגרטיבית (קשרים בין המקצועות והתוכניות ) של מקצועות היהדות. קל וחומר שחסרה תפיסה כוללת של החינוך היהודי בתוך בית הספר, מעבר למקצועות הלימוד. רבות כבר דובר על חוסר ההיכרות המספקת עם מקורות היהדות. כידוע, מערכת החינוך מחולקת באופן קוטבי לחינוך הממלכתי ולחינוך הממלכתי דתי (בדברי אינני דן בזרם העצמאי) על אף שהחינוך הממלכתי לא היה אמור להיות חילוני, בשל תהליכים שונים שביניהם הניסיון לייצור את היהודי החדש והמאבק הדתי - חילוני חלה התרחקות של החינוך הממלכתי מהחינוך היהודי. במקביל חלו תהליכים של הקצנה והחמרה דתית במערכת הממלכתית דתית. הממ"ד הפך להיות ממ"ד- תורני והסטנדרטים הדתיים הפכו לנוקשים יותר וצרים יותר. הסטנדרטים הוחמרו בעיקר סביב תחומים הקשורים לפרקסיס הדתי ולביטויים חיצוניים של הדת. למעשה הממ"ד במתכונתו הקודמת, שהיווה גשר אמיתי בין האוכלוסיות, הולך ונעלם מן העולם ובמקומו מתפתח ומתקבע הממ"ד התורני והדפוס החרדי- לאומי.
האוכלוסייה המסורתית המצויה בחלקה בחינוך הממלכתי ובחלקה בחינוך הממלכתי דתי, יוצאת נפגעת ממקומו של החינוך היהודי במערכת החינוך ומחלוקה זו לחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בחינוך הממלכתי, לא רק שאין ביטויים חינוכיים מספיקים לעולמם המסורתי בתוך החיים הבית ספריים, אלא שגילויים מסורתיים כגון נשיקת המזוזה, שמירת כשרות, הליכה לבית הכנסת וכדומה, אינם מתקבלים בטבעיות. יתרה מזאת, תוכניות הלימוד ודרכי ההוראה מעוצבים מתוך התכוונות לאוכלוסיית התלמידים החילונית. מיעוט העיסוק בחינוך יהודי, בכלל העשייה הבית ספרית עומד אף הוא בסתירה לזהותם המסורתית של רבים מתלמידי החינוך הממלכתי. כך נוצר מצב שבו, בעוד שזהותם היהודית של התלמידים המסורתיים חשובה להם ויש להם עניין ללמוד ולעשות יותר, בית הספר אינו רואה חשיבות רבה בחינוך היהודי. קיים פער, חריף לעיתים, בין העולם היהודי בבית ובבית הספר.
בחינוך הממלכתי-דתי התלמידים המסורתיים נחשבים ללא דתיים מספיק וללא רציניים דיים בגישתם אל הדת. מגמה זו הוחרפה עם ההקצנה בחינוך הממלכתי - דתי שתוארה לעיל. האידיאל הדתי הנשאף אינו הולם במקרים רבים את האידיאל הדתי של התלמידים המסורתיים. רצוני לומר שישנם הבדלים בתפיסת הדתיות עצמה. על רקע זה ישנן התנגשויות חוזרות ונשנות בין בית הספר והתלמיד המסורתי, על נושאים כגון חבישת כיפה, תפילה, לבוש ועוד. המגמה השולטת בתוך הממ"ד (שכאמור הולך והופך לממ"ד תורני) הנה תפיסת הציונות הדתית מבית היוצר של מרכז הרב ודומיו. אם אנו זוכרים שאחוז נכבד מכלל המסורתיים (כ70%) הם תלמידים יוצאי יהדות ארצות האסלאם, הרי ברור שקיימות תפיסות נוספות. גם 30% המסורתיים הנוספים אינם בדיוק אמונים על משנת החמ"ד.
גם בממלכתי וגם בממ"ד אין התייחסות מספקת לקהילות המוצא של התלמידים המסורתיים, אין די היכרות עם המורשת היהודית שלהם ואין מודעות מספקת לזהותם היהודית.
פועל יוצא של הנאמר לעיל הוא שהחינוך היהודי בממלכתי ובממלכתי דתי אינו נותן מענה ראוי לאוכלוסייה המסורתית. הם נוכחים- נעלמים בשני הזרמים.
כאמור לעיל, שאלת החינוך היהודי שלובה בשאלת החינוך היהודי לאוכלוסייה המסורתית. מניסיון של עבודה במערכת החינוך (הן בממ"ד והן בממלכתי) אנו יודעים שלא כל בתי הספר הגדירו חזון בהקשר של חינוך יהודי, לא כל החזונות שהוגדרו הם תוצר של תהליך חינוכי משמעותי וגם כאשר הוגדר חזון לא תמיד ישנה הלימה בינו ובין המטרות שנקבעו ותוכנית העבודה שנבנתה. זוהי הערה כללית על החינוך היהודי בבית הספר, אך ברור שמצב זה משליך גם על האוכלוסייה המסורתית.
חשוב גם לציין שהזהות המסורתית נמצאת באיום. היא ננגסת על ידי שתי הקצוות. אין זה פלא, בהתחשב בכך שלא קיימים מוסדות המחנכים לזהות מסורתית ושהמערכת הציבורית והתקשורתית ובמידה רבה גם החינוכית נשלטות על ידי שיח קוטבי. למעשה עמידותה של שכבה זו על אף העובדות שלעיל, היא המפתיעה. עדיין במהלך של כ-9 שנים חלה ירידה של כ 7% באוכלוסייה המסורתית. בשנת 1990 הגדירו את עצמם 42% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל כמסורתיים בעוד שבשנת 1999 רק 35% ( דוחו"ת גוטמן 93 ו2000 )
מורשה איננה אמורה לטפל בכל המורכבויות שהוזכרו בהקשר של חינוך יהודי. יחד עם זאת, הבנת הבעיות והמורכבויות היא תנאי להתמודדות נכונה יותר עם שאלת החינוך היהודי לאוכלוסייה המסורתית. הפתרונות או דרכי ההתמודדות שפיתחנו מתחשבים בתמונה הרחבה והמורכבת של החינוך היהודי במערכת החינוך אך נקודת המוצא היא זהותם היהודית של התלמידים המסורתיים ( ראה להלן )
מכיוון שההכרעה הייתה לא להקים בתי ספר הפונים רק לאוכלוסייה המסורתית, אלא לעבוד עם בתי ספר קיימים, עלתה מורכבות נוספת: כיצד נותנים מענה לאוכלוסייה מסורתית הנמצאת בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי? לא ניתן הרי ללקט אותם מתוך כלל התלמידים ולתת מענים חינוכיים אך ורק להם. האתגר המורכב שעמד לפתחנו היה זה: כיצד לעסוק בחינוך יהודי לאוכלוסייה המסורתית מבלי שזה ינכר או יוציא החוצה תלמידים אחרים, הרי לא פותרים עוול אחד על ידי יצירת עוול שני. מכאן נובע שעל המענים החינוכיים אותם נפתח להיות רלוונטיים לכלל התלמידים בכיתה ובבית הספר, גם אם לא יעניינו את כולם באותה רמה. אחת מנקודות המוצא הייתה שמדובר בניסיון שמטרתו איחוד וקירוב ולא פיצול וריחוק ולכן נמנענו מהקמה של זרם נוסף במערכת החינוך. חיזוק המסורתיות היא גם בבד חיזוק היכולת לחיות ביחד עם דתיים וחילוניים והקטנת הדיכוטומיה ביניהם. במובנים רבים המסורתי הוא גשר בין חלקי החברה השונים. הוא בר שיח של אלו כמו גם של אלו. יתרה מזו, מתן מענה לאוכלוסייה המסורתית מאפשר גם לשחרר את החינוך היהודי מהדיכוטומיה של דתי- חילוני ולהתייחס לרצף של זהויות שרובו רוצה קשר עם המסורת היהודית. זהו תיאור יותר מתאים של החברה הישראלית. דו"ח גוטמן האחרון (2001) הצביע על כך כי 35% מהציבור בארץ מגדיר עצמו כ"מסורתי" ועוד 29% מגדיר עצמו כלא דתי שומר במקצת ועל כך שרוב האוכלוסייה היהודית רוצה קשר עם המסורת היהודית.
הנחת עבודה נוספת שהיה עלינו לקחת בחשבון, היא העמידות הרבה של בית הספר בפני שינוי. במילים אחרות, הקושי להטמיע שינוי שיחזיק לאורך זמן בבית הספר. השאלה כאן הייתה באיזה אופן לפעול על מנת שהשינוי בחינוך היהודי בבית הספר יהיה משמעותי ויחזיק לאורך זמן ?
קווים לזהותו היהודית של התלמיד המסורתי
בניסיוננו לתאר ולאפיין את אוכלוסיית התלמידים המסורתיים יש לציין שלא מדובר בפרופיל אחד של מסורתי, אלא בכמה פרופילים שונים. אדבר אומנם על התלמיד המסורתי אבל קיימת ואריאביליות במידת הזיקה שלו אל המאפיינים שיתוארו. התיאור מכיל מאפיינים עיקריים והפרופילים השונים, של המסורתי, מצטיירים מתוך זיקתם השונה לכל אחד מהמאפיינים. יחד עם זאת, אני סבור שניתן לדבר על קווים משותפים מרכזיים. הניסיון הוא לצייר פרוטוטיפ של מסורתי. פרוטוטיפ שיש בו כדי להאיר השלכות חשובות לשאלת החינוך היהודי.
( אני משתמש לצורך הנוחות בלשון זכר, הדברים מופנים גם אל התלמידה המסורתית. אם כי היא ראויה לדיון בפני עצמו )
כל הנכתב להלן מתבסס על מחקרים ומאמרים שונים העוסקים בזהות היהודית המסורתית וכשהזמן יהיה בידי אני מקווה להביאם באופן מפורט.
דוגמא טובה לזיקות השונות אל המאפיינים של "המסורתי" היא שאלת האמונה באלוקים. המונח מסורתי יוכל להכיל, בהקשר זה, את מי שאינו מאמין בקיומו של האל אך מקיים קשרים משמעותיים עם המסורת היהודית, את מי שבוחר להאמין מבלי לחפש הוכחות שכליות או אחרות לקיומו של האל, את מי שמאמין בקיומו של אל אך אינו מקבל את עול ההלכה וגם את מי שאלוקים במרכז הווייתו וחייו. עדיין, יהיה זה נכון לומר, כי הרוב המוחלט של התלמידים המסורתיים מאמין באלוקים ואף יותר מכך מאמין גם בהשגחתו ובמעורבותו בעולם.
אני סבור כי נקודת המוצא של התלמיד המסורתי אל החינוך היהודי היא שונה ובמידה רבה ייחודית. מדובר בנקודת מוצא אוהדת, חזקה, שאינה זקוקה לשכנוע או התוודעות ראשונית אל היהדות. אלוקים נמצא בתמונת עולמם והם מרגישים נוח וטוב עם יהדותם. החיבור ליהדות הוא מהבית ועובר דרך מנהגים ומסורת משפחתית וקהילתית, דרך נאמנות וקבלה של המסורת המשפחתית, מבלי צורך לקבלה ללא סייג. אין את הברירה בין הכל או לא כלום. כך אינך חייב לשלול הליכה לבית הכנסת, אם אינך שומר שבת ואפשר לנשק את המזוזה גם כאשר את לא נוהגת להסתובב בחצאית ובשרוולים ארוכים.
זהותו היהודית חשובה לו. הזדהותו עם העם היהודי גבוהה. ברור כי אין בו עוינות ליהדות וכי אין הוא נרתע מעיסוק ביהדות, אלא להיפך. במידה רבה אפשר לומר שיש בו אהבה ונאמנות, לא בלתי מסויגת, למסורת. גישתו הבסיסית אל המקורות הנה חיובית. הוא רואה בהם משהו ששיך לו, שהם חלק ממנו. כך גם לגבי אהבת הארץ ותפיסת השייכות אליה. התפילה אינה זרה לו. היא קיימת בתודעתו ואף במעשיו. אצל חלקם כחוויה יום יומית ואצל אחרים כחוויה שבועית או תקופתית.
הוא מבין כי זהותו היהודית כרוכה במחויבויות אישיות, בחובות, אולם אלו אינן בהכרח הלכתיות. המסורת היהודית בהחלט נתפסת כמקור השראה להתנהגות מוסרית ויום יומית. היהדות מזוהה באופן חזק עם עזרה לזולת, מעשי חסד וכדומה. לא קיימת רתיעה מובנת מהשכלה כללית והיא איננה נתפסת כמנוגדת לזהות היהודית. אין גם את התפיסה של תורתו אומנותו וישנה הכרה בחשיבות העבודה וההתפרנסות מיגיע כפיך. על אף שהוא אינו מקיים את ההלכה ככתבה וכלשונה (אינני יודע מי כן מקיים...) הוא אינו שואף לשנות את ההלכה והוא מקבל את הלגיטימיות שלה.
יש להורים המסורתיים עניין שבית הספר ישא אופי יהודי יותר בתוכניות הלימוד שלו ובאורח חייו ושילדיהם ילמדו יותר על חגי ישראל, ידעו תנ"ך, ילמדו גמרא וכן הלאה. עניינם ביהדות איננו בעיקר דרך הפן ההלכתי פורמלי. הזדהותם עם יהדותם ועם עם ישראל גבוהה. אהבת ישראל נמצאת אצל רבים מהם.
חינוך יהודי הוויתי
אין בדברים אלה משום תיאור ממצה של האוכלוסייה המסורתית והגיוון שבה. יחד עם זאת, יש בתיאור זה די כדי להאיר השלכות חשובות על החינוך היהודי בבתי הספר.
מרגע שמבינים שהזהות היהודית של התלמידים המסורתיים מרכזית עבורם ונוגעת באספקטים רבים של חייהם, מבינים שגם החינוך היהודי בבית הספר צריך לתפוש מקום מרכזי ולהיות משמעותי ונוגע בחיים עצמם. מעבר למרכיבים של ידע ורגש הוא צריך לכלול גם מעשה ואורחות חיים. לכך קראנו חינוך יהודי הווייתי. אנו משתמשים במונח הווייתי בשני מובנים עיקריים : האחד מציאות או קיום, כלומר מהי המציאות היהודית הקיימת בבית הספר והשני הווייתי במובן של זהות יהודית כחלק מאישיותו של התלמיד. הזהות היהודית של התלמיד המסורתי היא חלק ממהותו, מהווייתו. ככזו היא קשורה לחיים ומשפיעה עליהם והיא אינה מצטמצמת ללימוד בלבד או לידע. אופן החינוך היהודי צריך להיות הווייתי. כלומר, מיועד לפיתוח הזהות היהודית של התלמיד וקשור להוויה. אנו סבורים שביטוי זה כולל בתוכו רבים מהעקרונות של מורשה ( ראה להלן ) לחינוך יהודי לאוכלוסייה המסורתית.
על מנת להמחיש תפיסה זו, אביא דוגמא מרשת בתי הספר הדמוקרטיים. החיים הבית ספריים בבתי הספר, השייכים לרשת זו, עוצבו על סמך התובנה החשובה הבאה : על מנת שהחינוך הדמוקרטי יופנם ויהיה בעל משמעות יש לעצב את חיי היום יום בית הספר באופן שיאפשר, יעודד, יבטא ערכים דמוקרטיים. אין די בללמד את מקצועות הדמוקרטיה השונים, כדי שתתפתח אצל התלמיד תפיסה דמוקרטית. על התלמיד לממש בפועל ערכים דמוקרטיים בתוך החיים הבית ספריים המגוונים.
באופן דומה, בהקשר של חינוך יהודי, אנו סבורים כי על מנת לחנך לזהות יהודית יש צורך שבתי הספר יהוו סביבת חיים המגלמת באופן האופטימלי ביותר ערכיים יהודיים, מסורות, מנהגים וחיי יום יום יהודיים. סביבה זו אמורה לאפשר לתלמיד לבטא באופן מעשי ויום יומי התנהגויות שונות הקשורות למורשת וערכי היהדות. עליו להיות שותף פעיל לקיום מעגל חיים יהודי בלמידה, בטקסים, בפעילות חווייתית ובעשייה חברתית. כך למשל, בהקשר של חגים, בית הספר בהנכחתו את העבר היהודי בהווה יוצר הוויה יהודית עכשווית במציאות הבית ספרית.
לכן, בדברנו על הוויה יהודית נשאל מהם החיים היהודיים המתקיימים בבית הספר ? עד כמה הם משקפים, מגלמים בתוכם ערכים מרכזיים מתוך המורשת היהודית? עד כמה יש לתלמידים אפשרות לחוות ולממש ערכים אלה ? כמובן, כל בית ספר בהתאם לקהילה אותה הוא משרת ולחזון החינוכי אותו הגדיר.
הוויה יהודית, מבחינת תלמידי בית הספר, פירושה התנסות חינוכית מקיפה המאפשרת ומעצימה גיבוש זהות יהודית וביטויי הלכה למעשה של המסורת היהודית וערכיה בחיים הבית ספריים. זוהי חווית למידה מקיפה הפועלת בו זמנית על מישורים שונים : קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי.
לכן העיסוק בשאלות של זהות ושל חינוך יהודי (עקרונות, תכנים, דרכי מימוש ) נעשה מתוך הסתכלות כוללת על אופן החינוך היהודי בבית הספר ועל החיים היהודיים בבית הספר.
גישה מקיפה לחינוך יהודי
בהקשר של חינוך יהודי ניתן לומר כי החיים הבית ספריים מתפרסים על פני ארבעה מישורים : ביה"ס כארגון, תוכניות לימודים ודרכי הוראה, טיב היחסים בין באי בית הספר ואורחות החיים או המעשים שבית הספר מזמן לתלמידיו.
להלן הסבר קצר ודוגמאות לכל אחד מארבעת המישורים:
א.ארגון בית הספר- מקבץ הנהלים, נורמות ההתנהגות, הסמלים, סביבת העבודה, הטקסים, השעות המוקצות לנושא, בעלי התפקידים העוסקים בחינוך יהודי. החלל הבית ספרי, הספריה ומרכז משאבים בבית הספר, אף הם חלק מן הארגון הבית ספרי.
דוגמא להנכחה של המורשת היהודית במישור זה- כיצד נורמות ההתנהגות בבית הספר מושפעות מזהותנו היהודית ? סוגיות כגון כיבוד זכויות ומילוי חובות צריכות לקבל את צביונן המיוחד לאור המסורת וערכי היהדות. היחס אל נושאים כגון: מוגנות, בטיחות ובריאות התלמיד יבחנו ויטופלו גם במשקפים " יהודיות " ( ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, לא תעמוד על דם רעך ועוד ) השפעה ברורה יותר ומובנת יותר של המסורת היהודית ישנה ביחס לטקסים והריטואלים בבית הספר שהם חלק מהוויה היהודית עליה אנו מדברים.
דוגמא נוספת, בחלל הבית ספרי אפשר לדבר על : מרכזי למידה, פינות חקר, קירות מדברים, סמלים. בהם אפשר לתת ייצוג לנושאים שונים מתוך המורשת היהודית ( למשל, מעגל השנה, תקופות בהיסטוריה היהודית, מוסדות המדינה, ארץ ישראל ).
ב. היחסים/ האינטראקציות הבין אישיות - מערכת היחסים בין באי בית הספר- מורים בינם לבין עצמם, מורים ותלמידים, תלמידים בינם לבין עצמם, מורים והורים.
חינוך יהודי הווייתי פירושו שגם מערכת היחסים שבן באי בית הספר, מושפעת מהמורשת היהודית. החשיבות הרבה של החינוך ביהדות, המרכזיות של תפקיד המורה ביהדות והאחריות הרבה המוטלת עליו, נושאים בחובם השלכות משמעותיות לעשייה החינוכית. במונח החיים הבית ספריים כלולות גם שאלות של מדיניות כלפי סוגיות כגון: יחס לבעיות אלימות, מדיניות התמודדות עם תלמידים תת משיגים, יחס אל תלמידים מוגבלים וכדומה. היחס והטיפול בסוגיות אלה הם חלק מההוויה היהודית של בית הספר. עלינו לשאול את עצמנו האם וכיצד משפיעה זהותנו היהודית על גישתנו כלפי סוגיות אלה. האם אנחנו " מדברים " בסוגיות אלה גם בשפה יהודית.
ג. תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה- התוכניות העוסקות בחינוך יהודי ומקנות את הידע הנדרש, הגישות הנשאפות וכו' וכן השיטות הפדגוגיות הנקוטות. התוכנית הדיסציפלינאריות והלא דיסציפלינאריות וכן דרכי ההוראה הנקוטות בהן - האם התחום של חינוך יהודי דורש דרכי הוראה שונות מהרגילות? כיצד מלמדים את מקצועות היהדות לאוכלוסייה המסורתית? הצגות, חידונים, דפי פרשת שבוע, טקסים, פעילויות קהילתיות, סל תרבות, סיורים וטיולים, הם חלק מהתוכניות הלא דיסציפלינאריות. כך גם תוכניות מיוחדות כגון : חגים, לוח השנה העברי, פיוט, עבודות חקר וכדומה.
ד. המעשים- אילו התנהגויות ממשיות, התנסויות, מזמן בית הספר בהקשר של החזון של החינוך היהודי, אותו הגדיר. ההתנהגויות או ההתנסויות נעות על ספקטרום המשתרע מהתנסויות חד פעמיות, דרך התנסויות מזדמנות ועד התנסויות יום יומיות. לדוגמא, אם בית הספר שואף לכך שתלמידיו יכירו את ערך הצדקה ויתנו צדקה, נשאל מהן ההזדמנויות הקיימות בבית הספר לנתינת צדקה בפועל- קופה בכיתה, גמ"ח, איסוף מצרכים, אימוץ עניים או מוסדות וכדומה. כיצד אורחות החיים הבית ספריים מושפעים מזהותנו היהודית ומבטאים אותה ?
אפשר גם להבחין בין סוגים שונים של התנהגויות/ התנסויות : פרקסיס הקשור למצוות בן אדם למקום, התנסויות הקשורות לבן אדם לחברו, טקסים וריטואליים. חונכויות, ביקור חולים, התנדבות בקהילה, תפילה, מעשי חסד, הם דוגמאות להתנהגויות הכלולות במישור זה. בהוויה יהודית חברתית חשיבותו של המעגל הרביעי של המעשה גדולה יותר מהרגיל. יש לו ערך כשלעצמו ויש לו ערך גם בהקשר של למידה והפנמה של ערכים. מה שמכנים בשם למידה מתוך מעשה ובשפה יהודית מכונה- " אחר המעשים נמשכים הלבבות". זהו עיקרון חינוכי חשוב ממדרגה ראשונה כאשר מדברים על טיפוח זהות יהודית.
ברור כי על מנת להעצים את הסיכויים ליישומו של החינוך היהודי בבית הספר, על ארבעת המעגלים הללו להיות בהלימה זה עם זה ויש לראות את התמונה הכוללת, בבחינת השלם גדול מסכום חלקיו. כך, לדוגמא, צריכה להיות הלימה בין עיסוק עיוני בערכים ( דרך תחומי הדעת השונים ) ובין התנהגות חברתית- ערכית בפועל. כמו גם הלימה בין יחסי מורה תלמיד והחינוך הערכי שהוא מעניק. תוכניות מרכזיות של חינוך יהודי צריכות להתבטא בארבעת המישורים הללו, על מנת הן שהמענה החינוכי יהיה אופטימלי והן על מנת שהסיכוי שהשינוי יתקיים לאורך זמן יגדל.
החזון של חינוך יהודי בבית הספר צריך להיות מוכל ומבוטא בארבעת המישורים הנ"ל. ביטוי מעשי זה הוא היוצר את הוויה היהודית הכוללת בבית הספר.