בלהה בן אליהו מארחת את הסופר חיים באר במכון כרם
האולם מלא עד אפס מקום בשוחרי תרבות וספר – סטודנטים, מרצים ואורחים. הערב נפתח בשיר 'למה ירושלים' של יהודה עמיחי, שהלחינה נעה בן סעדיה, סטודנטית ב'כרם', וביצעה אותו בצורה נפלאה. פתיחה מרגשת לערב מרתק. בהמשך הערב תבצע נעה שיר נוסף של עמיחי, שגם אותו הלחינה.
הסופר חיים באר פותח בתיאור ההיכרות שלו עם הוריה ומשפחתה של ענבר גלילי שכטר, מנהלת מכון 'כרם', ומסכם שכאן, ב'כרם', ובירושלים בכלל, הוא מרגיש בבית. בלהה מתארת את התחושה הירושלמית שעולה מן הקריאה בספר, ומתוך התיאורים האלו השיחה מתגלגלת. הרבה מהשיחה נסוב על תהליך הכתיבה ועל דרכו המיוחדת של באר ליצור ולכתוב סיפור. באר מעיד שמה שמענג אותו בתהליך הכתיבה היא היכולת להפעיל יכולות שלא הפעיל לפני כן: "בתהליך הכתיבה אני מנסה להפעיל את השרירים שעוד לא הפעלתי. אני לא חושב על הקורא בתהליך הכתיה, אלא רק על עצמי". על תהליך הכתיבה של ספרו האחרון, 'חלומותיהם החדשים', באר אומר, "את ירושלים אני מכיר וקל לי לכתוב עליה. תהיתי אם אצליח לפצח גם את הגנום של חיפה, את הסודות שלה. אני מציב לעצמי אתגר ובודק אם אצליח לפענח אותו. באופן אישי מאוד קשה לי עם חיפה כי אבי נפטר בה". בלהה מציינת שהחֶסֶר באב חדר לספר באמצעות הגיבור הצעיר, שגם לו אין אב. בתשובתו לבלהה מדמה באר את תהליך הכתיבה לבישול חמין: כאשר סוגרים את הסיר ומכניסים לתנור אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוכו, ואולי היסוד הזה קיים בספר, אך לא הכול מכוון.
בלהה ממשיכה לתהות על תהליך הכתיבה ומעלה שאלה תיאורטית: האם צריך לכתוב בחדר עם חלון או בלי חלון? לפי השערתה, באר מעדיף לכתוב בחדר בלי חלון, לא בארץ, ואולי אפילו לא בכדור הארץ, כדי להיות מנותק וקשוב לגמרי לצפוני הלב. באר מספר שכאשר הוא הולך ברחוב ומישהו שורק, הוא לא יכול לשרוק לידו. הוא גם מעולם לא הצליח לשיר במקהלה, קשה לו לשיר כששרים לידו, ולכן הוא כותב מרחוק. "הכתיבה היא לא החלק החשוב, החלק החשוב הוא לתת לדמויות לגדול, לדבר אִתן, לתת להן לשוחח אחת עם השנייה ולהקשיב להן". באר סוגר את החלון והווילון, שוכב על המיטה ומקשיב לדמויות שמדברות,"כמו כל בני האדם, רוב הזמן הן מדברות שטויות, אך מפעם לפעם יש מי שאומר דבר חכמה, ואת זה אני רושם. זה קורה הרבה בשבת, וזו טרגדיה, כי בשבת אני לא כותב. אני לא יכול להיות בעולם ולכתוב, אני צריך להיות רחוק. רק אחרי שיש לי היכרות עמוקה עם הדמויות, שאני יודע מה הן אומרות ומה הן עושות, אני כותב. אני כותב מאוד מהר, כותב שניים-שלושה עמודים ביום ולא עורך את זה. אני שולח את הכול לענן, יש לי מייל מיוחד שאליו אני שולח את הספר כל ערב, ורק בסוף אני מדפיס ומתחיל לערוך את מה שכתבתי. הכתיבה היא אינטימית, רק לעצמי לספר ידעתי."
השיחה על אופן הכתיבה והתהליך הארוך שעובר כל סיפור ממשיכה להתגלגל. באר מספר שכל בני המשפחה שותפים לעשייה של עיבוד הסיפור הגולמי לכדי ספר מוגמר. רעייתו, הראשונה לקרוא כל ספר, נותנת עצות לגבי הדמויות והעלילה, מה מוגזם בעיניה, מה חסר, מה אמין ומה לא. הבנים גם הם שותפים, וכל אחד תורם מתחומו, גם הם קוראים ומעירים. אחד נותן עצות בתחום המדעים, אחד בתחום התחבורה, וכך הספר עובר עיבוד משפחתי.
לסיכום, בלהה שואלת את באר על אמנות ההוראה שלו ועל המקום שתופסת ההוראה הזו בתוך כלל המעשים שלו. באר אומר "תראו. זה כל העסק. המורה מראה ואומר תראו, הוא מצביע, ברגע שהוא מצביע התלמידים פתאום רואים את זה אחרת, הדברים מקבלים משמעות אחרת, כל אחד מאתנו לוקח איזו שהיא זווית ושופך על היצירה אור." זו אמנות ההוראה על פי באר: להצביע, להראות לתלמידים דברים חדשים ולהעניק להם משמעות חדשה. מי ייתן ונזכה כולנו להיות מורים שמראים, שנזכה להעניק לדברים משמעות חדשה בעיני תלמידינו.
במשך כל הערב תיבל באר את דבריו בסיפורים על ירושלים, על תל אביב, על סופרים אחרים ועל גדולי אומה. זכינו לשמוע שיחה מרתקת על כתיבה ועל ספרות, על קריאה ועל האופן שבו היא משתלבת בחיים שלנו.
הקשיבה וכתבה: כרמל ניגן-אברהמי
