הספד על ז'ול בראונשוויג שנשאה בתו, מרים בראונשוויג, במלאת עשרים שנה למותו בפאריז.

כאשר חייו העשירים, התוססים ומלאי העשייה של ז'ול בראונשוויג הלכו ופנו לערוב, הוא החליט כי הגיע הזמן להפיק תערוכה של ציורים אימפרסיוניסטיים שצייר בימי חייו. כותרתה של התערוכה היתה - "לצייר את השמחה, השמחה לצייר".
אבי ז"ל צייר כל חייו. התחביב הזה ליווה אותו בשעת הפסקה ומנוחה. זו היתה עבורו השבת האישית. לאחר שבועות עמוסים של פעילות, הוא תמיד אהב למצוא את עצמו לבד בחיק הטבע, חבוש בכובע הקסקט הנצחי שלו. שם, בטבע, ספג לתוכו את המשחק הבלתי פוסק של האור, ותרגם אותו לצבעים.
אבל שלא כמו מונה, המודל שלו, אשר עבורו הצבע היה "האובססיה, השמחה והדאגה החזקה", אבי לא הסתפק בטבע בלבד. הוא הניח לעיניו לתייר ולחפש, ועבר מהטבע לטבע אחר - הטבע האנושי.
לכל אורך חייו, ז'ול בראושנוויג יגלה בכל אדם ובכל ניסיון את הצבע שלו, את הניצוץ המיוחד לו, וישאף לתת לו מקום וחשיבות ולהנכיח אותו. באותה המידה בה הוא היה מסוגל לתפוס את האור ואת הצבע הנכון בטבע, הוא ידע לגלות אותם באדם. הוא ניסה להכיר ולגלות כל אחד שפגש. הוא התמקם בשצף האנושי שנולד מההקשבה, מהדיבור ומשיתוף הפעולה. במשך כל חייו הוא יפעל כדי לתת לאור ולשמחה האלו מקום של כבוד, מקום של נצח.
המסע שלו, אם נדבר בשפה שלו ונציירו, היה כמו תנועות צעדים. צעדים לעברה של דלת נסגרת, לעתים בצורה ברוטאלית. במקרים כאלה, פעל הכישרון היוצא מן הכלל של ז'ול בראונשוויג, והוא חתר ומצא את המפתח של הדלת הבאה. הדלת שנסגרה תמיד הודיעה על הדלת הבאה שתפתח. התנופה והלהט תמיד הפנו אותו לכיוון העתיד, לכיוון ההבטחה. לאותה השמחה של מהות אנושית שהתגלתה ועודדה אותו. בזאת הייתי רוצה לשתף אתכם בערב זה.

מול דלתות נסגרות
בגיל 8 איבד ז'ול את אמו האהובה. מותה של אמו, אמנית עדינה ורגישה, יהווה את הניסיון הראשון בחייו במציאות הקפואה והקבועה, מול דלת שנסגרה לעד.
עם זאת, אלו גם יהיו צעדיו הראשונים לקראת הצבע והציור, תחת עינה הדואגת והעוקבת של דודתו פאני. אלו יהיו גם הצעדים הראשוניים לקראת חיים תרבותיים פתוחים, שאפיינו את הבורגנות היהודית בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה.
בשנים אלו יתגלו בו כשרונות ציור, שיביאו גם לזכייתו בפרס ראשון בתחרות. אבל בתשובה להצעתו של אביו שיתפתח מקצועית בתחום הזה, ענה: " אתה צוחק? אין לי שום כוונה לחיות חיי מחסור ועוני. אני רוצה להיות איש עסקים, כמוך".
ואכן כך היה. הוא נהיה לאיש עסקים, והשתלב בעסקי המשפחה במרוקו, יחד עם אחיו פול. הכל בא לו בקלות. החברויות שלו, קבוצות לימוד, חגיגות, ובהיותו בן עשרים וארבע, רך בשנים, הוא נכנס לוועד המרכזי של אליאנס בפריז. החיים היציבים והמהנים חייכו אליו. אבל הכל נפסק באחת, ביוני 1940, כשנלקח בשבי ומצא את עצמו כלוא בגרמניה. שבי זה נמשך חמש שנים.
בשבי הזה סבל מקור וממחסור. יכול היה לאבד את חיוניותו ושמחת חייו, ולצפות באופן פאסיבי לשחרור המיוחל, שלא נראה באופק. במקום זאת, הוא התקרב לבן אדם יוצא מן הכלל, מרדכי כהן, איש אשכולות, ששפעו ממנו ידיעותיו ואהבתו העמוקה למורשת היהודית. במשך חמש שנות השבי כהן העניק לצעירים היהודיים, שלעתים קרובות נעדרו ידע ממשי, מתנה של ידע רב. הוא מסר להם את הלמידה השיטתית והמדויקת של השפה העברית, התפילות והטקסטים. הוא נתן לגופים המוחלשים האלה, שנאנקו תחת ההגבלות והקושי, עוצמה רוחנית, וכוח שינק מהעבר שגילו מחדש, העבר שהפך להיות יותר ויותר משמעותי בחייהם ושיקרין לעתידם.
בסבלנות ובהתמדה, בלי להתעייף, לאורך השנים, יכתיב כהן מזכרונו את התפילות, את הטקסטים, את חוקי הדקדוק; אלו יאפשרו לרוח הערה והסקרנית של אבי לשתות מאותם המים, שמעולם לא הרוו את צמאונו. מפגש זה הוסיף רובד נוסף לזהותו של אבי, רובד שהפך עבורו לסיבה לחיים. בין גדרות מחנה השבויים ז'ול בראונשוויג מכין את עצמו לקבל ולחבק חיים שיוקדשו למה שלימד אותו מרדכי כהן – ללמוד וללמד.
בתוך המציאות בה מרדכי גילה לו את העושר האינסופי של המורשת היהודית, הבריקה לו האפשרות. מכאן ואילך, יוכל ז'ול בראונשוויג להתעלות מעל חיים שנראו לכאורה ללא מוצא, יתחיל לראות כיצד כוחותיו מתרבים, ראייתו נהיית יותר חודרת, ודרכי ביטויו מתעשרות.
מרדכי כהן טבע בו את חותמן של מילים, שבשנים שלאחר מכן עתידות להוות את התשתית והבסיס של הבית שלו ופעילותו. מילים כמו "ערב", "אחריי", "חבר", "קרוב", ובעיקר – "תקווה". כל זאת בעולם שאיבד את משמעותה של מילה זו.
הדלת שפתח כהן היתה יכולה להיסגר לעד כשהמחנות שוחררו. אבי הגיע עם אחיו למחנה ברגן בלזן במטרה לסייע לניצולים בתרופות, ואז גילה את הטרגדיה האילמת. את מה שקרה הוא לא יכול היה להעלות על דעתו. אפשר היה אז ליפול לבור ללא תחתית. המילים של תפילת השחר היו יכולות ללוות אותו אז – להבחין בין יום ובין לילה.
בהיותו עומד מול החושך הוא זכר. מול הלילה הוא יבחר ביום.

לבנות את בית ישראל
אז הוא נוכח לדעת ולהבין בבהירות שיקדיש את חייו כדי לחלוק את מה שגילה בשביו.
רק חינוך יהודי והומניסטי, רק אהבה וקרבה למורשת שבונה אותנו, שהיא חלק מאיתנו, יכולים להעניק בחזרה לחיים הלא ודאיים את עמוד השדרה, את היושר הנפשי שייתן לנו את האמצעים לראות את הדברים מגבוה, גבוה יותר ממה שחשבנו שאנו מסוגלים. את האמצעים להמיר כל ייאוש לתקווה.
אחרי המלחמה, מוצא את עצמו ז'ול בראונשוויג בעולם חרב. הוא עצמו היה רזה ומוחלש, אך מבפנים בער בו כוח פנימי ולהט גדול. הלהט הזה הוביל אותו לכיוון הדלת החדשה שהחלה להיפתח: הדלת של הפעילות והחזון להגשים. הוא יבקש לתת עוצמות לרוחות הצעירות והגמישות, העוצמה של הדיבור, של המילה הנכונה, של המחשבה שנוסחה בצורה בהירה. עוצמות שלא ניתן להסיר. הכוח של האידיאל הצרפתי, המשולב עם הכוח הנפשי היהודי – זה שפותח הן את הראש והן את הלב לנוכחותו של האחר. למען מימושה של מטרה זו, שוב, יבוא לעזרתו מה שלמד ממרדכי כהן.
הוא זכר את חילופי הדברים בין משה וחמיו יתרו, שהזכירו למשה שאיננו יכול לפעול לבד, שהוא היה צריך ללמוד להיות מוקף. זה מה שמאפשר לאדם את הכוח כדי להמשיך ולבצע. לאורך כל חייו, יפתח אבי באלגנטיות ובחן את כישרונו לשתף פעולה, להאציל סמכויות ולעבוד ביחד. הוא יקיף את עצמו בחברים לדרך, גברים ונשים, שגם בהם בערו אותם הלהט והאמונה. אלו החברים שיהפכו לקרוביו.
נקודת המפנה המכריעה בחייו החדשים מתרחשת בניו יורק, ב-1946. שם הלך לבקר את חיים טולאדנו, ושם פגש את בתו גלאדיס. האהבה והמחויבות שלה כלפיו היוו מימוש של המילים משיר השירים "אני לדודי ודודי לי". הוא גילה לצידו אישה מדהימה בחוכמתה, בקבלתה השלווה את המציאות ובנחישותה העיקשת להתקדם.
כמוהו, היא תתגלה כאישה פשוטה ואמיתית – לא יומרנית ולא מזויפת. כמוהו, היא לא תסתבך עם מילים מיותרות, ותגלה בצורה חדה את האותנטי והאמיתי. כמוהו, היא תהיה מונעת על ידי השאיפה לבנות מחדש את בית ישראל.
משפחת טולדאנו עטפה וחיבקה את אבי. אצל גלאדיס אשתו מצא את החום שלו היה זקוק לבו, עדיין חולה מלחמה. אמי תדע להעניק לו את כל הרכות הביתית, יחד עם האור הזוהר של המסורת הספרדית. באיזו התלהבות הם יכינו יחד את את ערבי השבת, ובאילו ניחוחות הם יפתחו לרווחה את דלתות ביתם לאורחים רבים, שעמם חלקו הומור, חוכמה ורוח. מוערך, אהוד ומעודד, עכשיו ז'ול בראונשוויג היה מוכן לתנופה הגדולה קדימה.

למען הכלל
תמיד היה נאמן למסרים של מרדכי כהן, בראשו ביקש לעצב את בית ישראל מנקודה גבוהה – כדבר רוחני. כדי לבנות את הבית שלנו, התנ"ך שם את הדגש על חשיבות הקמת המעקה, כדי למנוע אפשרות של נפילה. המעקה יהווה עבור אבי את האפשרות לראות רחוק מאוד. הוא יאפשר לו להישען כדי לצפות החוצה, מבלי לאבד את האיזון לעולם. הודות למעקה, הוא ילך וייזום ללא הרף, יגלה באחר את הפוטנציאל שלו, וייתן לו את האמצעים כדי להגשים. על אף זאת, למעשה, תמונת המעקה לא תהפוך אותו למתנשא ומנוכר. להפך, הוא ידע למצוא את אלה שיכיר בהם ושילוו אותו בדרכו.
עם יציאתו לצעדים ארוכים בכל העולם, הוא לעולם לא יהיה לבד. הוא גייס משאבים לבתי הספר שלו ולניצולי השואה, וכשפגש אדם איכותי בעיניו, קיבל והזמין אותו להתלוות אליו במסע, ללא הסתייגות. לכל אורך הדרך הוא ניצל את כשרונו, יצר קשרים אינטימיים מלאי תוכן ומשמעות – הן עם אנשים נכבדים והן עם פשוטים, שילוו אותו בהמשך.
כמה קילומטרים רבים צעד יחד עם חברו הטוב ושותפו הנאמן, אליאס הרוס, נציג אליאנס במרוקו! שניהם חשבו יחד על כל הבעיות שצריך לפתור, על כל בתי הספר שצריך לשפר. כמה ערבים נעימים וטעימים של מימונה וחמין הם חלקו יחד בשמחה.
אצל אבי הכל היה עובר דרך הדיבור והדו-שיח. "השיחה היא מהפה החוצה", כפי שהתבטא חברו עמנואל לוינס. החזון שלו קיבל צורה דרך ההקשבה וחילופי הדברים. גם אם הוא היה מגלה חוסר סבלנות למכתב שלא היה מנוסח טוב או לפעולה שלא היתה מבוצעת עד הסוף, הוא היה סובלני בצורה יוצאת מן הכלל לאדם שמולו. הוא לא הציב את עצמו כשופט מן הצד, אלא העדיף להביט בעיניו ולהשתמש באמנות השיחה.
הוא לא כיוון את עצמו לחירות הקשה של לוינס. הוא כיוון את עצמו, בצורה יותר צנועה, לחירות של הדחיפות.
עבורו לא היה שום זמן לבזבז כשמשהו עמד על הפרק. כל המיומנויות שלו היו דרוכות כדי לבצע פרוייקט מסוים עד תומו, כשהוא תמיד נאזר בכל הסבלנות לשם כך. לעולם לא הרים ידיים וויתר על עבודה מושלמת.

אל מדינת ישראל
מאוחר יותר בחייו, ככל שמרוקו תקדיר את פניה ליהודיה, ובתי הספר היהודיים בה ייסגרו בזה אחר זה, ידחוף אבי את השער האחרון של חייו – לזריחה חדשה במדינת ישראל. הוא יוציא את כל האנרגיה וההתלהבות שלו באהבה לארץ, לאנשיה ובעיקר לנוער שבה. הוא ישתתף בנחישות ובמסירות בבניית חלומו האחרון – התיכון המסורתי בירושלים.
לעתים קרובות, כשאני פוגשת אנשים באקראי, קורה שאני נמצאת מול קופאית בתיאטרון או בבנק. למשמע שמי אני תמיד שומעת את השאלה: "האם את ממשפחתו של ז'ול בראונשוויג?" בתגובה להנהוניי, כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאירים לי בהתלהבות את פניהם, וממשיכים: "אלו הזכרונות הכי טובים של תקופת הלימודים שלי". ואז שבה לראשי אותה ההקדשה של עמנואל לוינס: ''לז'ול בראונשוויג שידע באהבה לקבל, לברך ולהנחיל הלאה''.

התקווה
אסיים עם אנקדוטה אחרת, שחוויתי בירושלים, שבה זכיתי להיות עדה להיקף מימוש חזונו של אבי. קבוצה שיוסדה על ידי מוחות מקוריים ב"כל ישראל חברים", הענף הישראלי של אליאנס, לקחה לעצמה כמשימה להפגיש נשים צעירות ומוחלשות סביב טקסטים יהודיים, ודרך הלימוד, השיחה וחילופי הדעות, לצייד אותן בכלים לשוניים ואחרים, כדי לעלות במדרגות של הסולם החברתי ולשבור את תקרת הזכוכית.
התקווה היתה שדרך העבודה על הטקסטים והדיבור, הן יוכלו לרכוש כוח שאי אפשר לשבור, את היכולות הנדרשות כדי לזקוף את קומתן.
השתתפתי במפגשים הראשונים ויכולתי לראות את התסכול וחוסר האונים של הנשים האלה, מול עולם שדחה אותן. לאחר שנתיים פגשתי שוב את הקבוצה, אבל הפעם – האישה הצעירה, שלפני כן התבטאה בקושי ובזעם על חוסר האפשרות שלה להישמע, השמיעה את קולה מתוך מקום בטוח ויציב, כשהיא מתארת בגאווה ובהתרגשות את התהליך שעברה. היא עברה מהפך שלם וטוטאלי. היא ניצבה זקופה, והפנים הפתוחים שלה הקרינו שמחה וביטחון – בעצמה ובעתיד.
ככל שהמשיכה לדבר, הצייר שבאבי נולד מחדש. פרוייקט השמחה שלו הלך והתגלה מול עיניי. המילים של האישה הצעירה נראו בעיני רוחי כאילו הן מתמזגות עם המילים של אינטלקטואל גדול אחר מהמורשת שלנו.
"לאיזו יעד נפתחים השערים?" שאל את עצמו פרנץ רוזנצוויג.
"האינך יודע?"
"לכיוון החיים."