הרהורים על חינוך לייחודיות במערכת שמסלילה תלמידים למקצועות לימוד 

ליאור אבידן

חינוך אמור להיות סימן שאלה. רק אז יכול הוא לענות על ההגדרה של חינוך – מרגע שהוא נעשה 'מקצועי', סימן השאלה כמו קפא על מקומו והפך לסימן קריאה משולש – בכך החינוך הופך להיות בן-רגע אומנות במקום אמנות, סדנאות זיעה של פועלי דחק נטולי השכלה, משוללי זכות בחירה, מונמכי ציפיות, שטוחי חלומות.

זהו באמת אחד החלקים היותר עצובים בסיפור הזה – החבר'ה האלה איבדו את היכולת לחלום. לקחו את הפרפר היפהפה הזה ותלשו לו את הכנפיים. לדאבון הלב, המוני ילדי בית ישראל המתגוררים בפריפריה החברתית-גאוגרפית אשר נולדו מוסללים, גדלים מוסללים ומתים מוסללים. היינו, נולדו אל תוך מציאות מנותבת מראש אשר מכתיבה להם את מסלול חייהם החל מלידה ועבור דרך כל הצמתים המשמעותיים בחייו של אדם: בתי ספר, צבא, לימודי המשך, תא משפחתי – מציאות של ריבוי סימני קריאה חונקים ומחניקים ללא אפשרות למִנעד של חיפוש, ניסוי ותהייה, חקירה וברירה, ובעיקר בחירה הנובעת מנגישות למידע ומדימוי עצמי מתוקן ובריא.

הייתי רוצה לשתף מעט בחוויית לימודי בבית הספר ועל המפגש הפרטי שלי עם בית ספר מקצועי – תקופת לימודי בבית הספר הייתה סוג של חור שחור, ריק, שאיני זוכר ממנו כמעט מאומה – התקופה הזאת (בקושי 12 שנים מחיי) כמו נמחקה ולא הייתה מעולם. אין לי כמעט בכלל זיכרונות מבית הספר והזיכרונות הקלושים אותם אני נושא עמי, היו אירועים שליליים באופן קיצוני ואירוע אחד חיובי. כן, אחד בלבד – המורה רבקה בכיתה ד' (היא גם המורה היחידה שאני זוכר את שמה) שנשאה אליי חיוך של חיבה בחלוקת התעודות של סוף שנה. אבי נכח שם והתמוגג כשהמורה רבקה הבזיקה אליי חיוך עייף וחרוש קמטים ושיבחה את התשיעיות והמאיות שקיבלתי בתעודה. עד אז ומאז, בכל ימי שנותיי בבית הספר, מעולם לא הצלחתי להפיק מתוכי שנית את המאמץ השקרי שהיה כרוך בלרצות את המערכת. יתירה מזאת, מיותר לציין שמאז גם לא זכיתי לקבל שום חיוכים, עייפים או לא. נחמתי היחידה בבית הספר היסודי הייתה עץ שנשקף מחלון הכיתה; לתוכו התמזגתי ונבלעתי וחלמתי והזיתי ונרפאתי. אלמלא העץ הזה, העץ הנדיב, בדידותי הייתה קשה שבעתיים.
עד התיכון. בתיכון שום עץ כבר לא בא להצלתי.

כילד שקוף, אני זוכר את חוויית הניכור שהתלוותה לשהייתי בבית הסוהר הזה שבמקרה קראו לו 'בית ספר תיכון עמל ב' אספלט ועוד אספלט וגרפיטי על הקירות. ידעתי שעלי להתרחק מהחבר'ה ממגמת המכונאות כי הם המחוספסים ביותר, הכי 'שכונה', הכי למטה בשרשרת המזון של הדרוויניזם החברתי. אני הייתי במגמת אלקטרוניקה-מחשבים – בראש הפירמידה החברתית, מעין זנב לשועלים. אני זוכר את עצמי מפחד פחד מוות מה'בטונדות', שם היו מתכנסים 'הערסים' ו'הפרחות' משועממים תדיר, בהפסקות וגם בשיעורים, מעשנים בגלוי ומעבירים את הזמן בקולניות ובגסות. אף מורה לא העז להתקרב לשם כמובן. אני גם זוכר את רכב החיפושית הקרוע לגזרים בסדנא של המגמה. יותר מאשר עדות ללמידה, הייתה החיפושית המרוטשת סימן לזעם, אוד מוצל, שק חבטות.

הייתי, כאמור, ילד ונער שקוף, וכמותי יש רבים. לקח לי שנים להתנער, לגדול, לצמוח, להעלות גלד על פצעי הנסירה של ענפיי היפהפיים, ולהתחבר לעוצמות, לכישורים, לאינטלקט וליצירתיות שבי. להשיב אל הלב, בפנים פנימיותי, שכל האוצרות הרבים שאני מביא אתי, לא קיבלו תיבת תהודה ראויה, סורסו, דוכאו ולא בכוונת מכוון, אלא מתוך רצון טוב – הכוונות טובות, אבל ה-WAZE השתגע, ומתוך פעולה בכיוון הלא נכון יש אינספור נגזרות עקומות, שגויות, מוטעות, מסולפות. כך בנושא בתי הספר המקצועיים וכך בעוד שלל סוגיות חינוכיות – למשל, לקויות למידה ודרך הטיפול בהן. אך על כך בדיון אחר.

מצד אחר, כדאי לציין שישנה גם הסללה הפוכה – בהסללה הפוכה אני מתכוון להסללה לכיוונים של מקצועות מבוקשים ונחשבים בעלי יוקרה והילה חברתית, דוגמת רפואה ומשפטים. למשל, נער מיישוב מבוסס שיבחר ללמוד צורפות, יש להניח שיצטרך להבקיע כמה וכמה חומות בצורות של דעות קדומות והתנגדויות, סובייקטיביות ואובייקטיביות, בדרך להגשמת מטרתו. רוב הסיכויים שנער כזה יוותר באיזשהו שלב על חלומו להיות צורף, ורק בשעות הפנאי ובחדרי חדרים יעסוק מעט בצורפות כתחביב. כלומר, במוקדם או במאוחר ייכבש תחת מכבש ההסללה ההפוכה – הצגת האקדמיה ותחומי דעת ספציפיים כמעוז רם ונישא של ידע צרוף ואזוטרי הניתן במשורה ליחידי סגולה מורמים מעם. בהקשר זה זכורה לי אמירתו של ישעיהו ליבוביץ' שכדי לעשות תואר באוניברסיטה עליך להיות לכל היותר "חמור נושא ספרים".

הסללה הפוכה גם היא מציאות כואבת. בל נטעה. נזכר אני בסיפורו של רבי נחמן – "בן מלך ובן שפחה שהתחלפו" – מי קובע מיהו בן המלך ומיהו בן השפחה?! איך מתקבעת ההיררכיה הזאת וכמה חילופים כאלה ישנם בעולם בין השליחות והייעוד שלי, או במילים פשוטות יותר, בין הרצון האותנטי שלי ובין משלח ידי ומציאות חיי בפועל?! כמה מאתנו באמת בני חורין בעומק הפנימיות שלנו עד כדי שאנו נענים לצו לבנו מבלי להיות מוסחים מרעשי הרקע של שיקולי הסטאטוס החברתי, הדימוי והסטריאוטיפים?! על פי רוב אנו גם לא מודעים לחילוף שאנו חיים משום שכבר נוצקנו ביציקת בטון של "תבנית נוף מולדתנו". אכן, שבלונה חזקה מאוד.

ישנה מימרה חסידית: אם אדם יכול ללטש אבני ספיר או להיות אופה לחם, שילטש אבנים יקרות על אף שלחם נצרך יותר לעולם. כלומר, אם לאדם יש איזו בריאה, יצירה, אמנות, אומנות שהוא רוצה להביא לעולם, אבל הוא חושש מלפלס לעצמו את דרכו הייחודית בתוך רשת הקורים של העולם, עליו להעז ולבחור בייעודו החד-פעמי על אף ששיקולי הכנסה, יוקרה ומקובלות חברתית מונחים על הכף. בעשותו כך מגשים הוא את הדמות האמיתית שלו, שב להיות בן מלך, בן חורין אמיתי, ויחד אתו כל הבריאה מתעלה ואומרת שירה. זאת היות שבזכותו הבריאה הופכת להיות מקום שלם והרמוני יותר, מקהלה פוליפונית של רב גוניות. על מנת שהאחרית האוטופית הזאת תוכל להתקיים, צריך ליצור שוויון הזדמנויות אמיתי ולעודד במערכת החינוך ביטוי אישי ומציאת נקודת הייחוד של כל אדם באשר הוא אדם שנברא בצלם על מתנותיו וסגולותיו הנפלאות.

ליאור אבידן, מנחה ב'ממזרח שמש' בתכנית במחשב"ה