על קידוש הזמן העברי ועל הבניית זהות
חיים פֶּרֶג
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"
שמות י"ב, ב'
"אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹרְלוֹגִין וְהָיָה מַבִּיט בָּה, וְהָיָה יוֹדֵע אֵיזוֹ שָעָה שֶל יוֹם. לֹא עָשָה אלָא כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ עַל פִּרְקוֹ, אָמַר לוֹ, בְּנִי, עַד עַכְשָׁו אוֹרְלוֹגִין זֶה הָיָה בְּיָדִי, מֵעַכְשָׁו מָסוּר הוּא לְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים וּמְעַבֵּר שָׁנִים; כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו חֶשְׁבּוֹנָם שֶׁל חֳדָשִׁים וְשֶׁל שָׁנִים בְּיָדִי, מִכָּאן וְאֵילַךְ הֲרֵי הֵן מְסוּרִין לָכֶם, שֶנֶאֱמָר: 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'".
מדרש תנחומא, פרשת בֹּא, סימן יב.
המקור המקראי ומדרש האגדה של האמורא רבי תנחומא בר אבא לפרשת 'בֹּא' בספר שמות, מספרים בקליפת אגוז את סיפור הזמן העברי כולו. השעון העברי הוא דופק החיים המרכזי של העם היהודי, של הקהילה, של המשפחה ושל היחיד, ובלעדיו לא ייתכנו חיים עבריים. המדרש מרמז על רוחב לבו של הקב"ה, שוויתר ביודעין על אחד מִרְכיבֵי השליטה בחייו של העם, והעניק מתנת אב מיוחדת לבנו האהוב – מתנת זמן יקרה מפז.
הזמן העברי של העם מתחיל למנות את פעימותיו מרגע יציאת ישראל ממצרים - האירוע המכונן ביותר בחייו. בעצם המעשה של הענקת השעון לישראל בדיוק בזמן הזה מעביר הקב"ה מֶסֶר חשוב לעם שבחר, מסר שהרובד הקוסמי הגלוי שלו הוא מולד יַרְחו של ניסן והתארכות שעות האור המשפיעים שניהם על התעוררות הטבע והצומח ועל התעוררות העם מעבדות לאביב היהודי – האקט הפיסי של היציאה ממצרים.
צריך אדם לעצום עיניו כדי להבין את משמעות הרגע: מה מצא הקב"ה לצוות את המצווה הזו דווקא עכשיו? מדוע לא הסתפק במצוות הפסח שבאה עשרה פסוקים בדיוק אחר כך?
בחלל היכלו של פרעה עומד להתממש האִיוּם של משה למכה העשירית והקשָה מכל – מכת בכורות, האחרונה לפני ה'אקסודוס' הגדול של כל הזמנים. ב"הפסקת האש" הזו בין המכה התשיעית לעשירית, ברווח האחרון בהחלט שבין עבדות לחירות, מוכרזת מצוותו של אלוהים. האם זו נחמה הבאה להפיג את החשש הכבד מפני הפרֵידה מפרדיגמת העבדות והפָּאגָנִיּוּת שהעם הכיר? האם זו מחווה שבאה להעניק תקווה? יתכן כך ויתכן אחרת, אבל הקריאה הזו מלמדת שחירות משמעותה נטילת אחריות של האדם על עצמו ועל גורלו ואולי משום כך היא המצווה הראשונה בספר הספרים שלנו. זהו 'אִימון' ראשון במנהיגות ובאחריות, וזו הייתה מטרתו של הקב"ה – ללמד את העם שאין היציאה ממצרים אקטיבית רק בהיבט הפיסי, אלא כוללת מהות נפשית עמוקה של אחריות עצומה, שבלבה מעוגן הזמן העברי הייחודי שיתווה מעתה והלאה את חייו.
"לו היו התחלות חודשינו והחגים התלויים בהן, קשורים בדיוק לפרקי זמן פלנטאריים-אסטרונומיים באופן שמחזור הירח יכרוך אחריו מאליו את המועד והמועדים, הרי היינו, אנו ואלוקותנו כפופים, כביכול, לכורח העיוור, השליט בתהליכי הטבע. וכך היה מועד ראש החודש סיוע רציני לאליליות שבפולחן הטבע"
(הרש"ר הירש, פירושו לפרשת 'בֹּא', מתוך פירושיו לחומש).
במצווה זו יש הרבה מעבר למעשה הפשוט של 'מסירת השעון'. אין מדובר בידיעה בלבד של ההיבט הקוסמי ותופעות הטבע, אלא בעיקר על הבנת מקומו של האדם במערכת הזו וביכולת השליטה שלו כניצב במרכז הקוסמי והטבעי ובהתחדשות שלו ושל הזמנים גם יחד. זוהי הנחת אבן יסוד ראשונה ליצירת זמן משותף שהשלכותיו על הבנָיה מתמשכת של זהות קולקטיבית, עמוקות הרבה מעבר למתנה הפיסית, ודי אם נבחן זאת בקביעת ראשי החודשים – לא הקוסמי והאלילי יקבע, אלא האדם ידייק את הזמן ויתאימו לעולמו. החירות בידי האדם!
הקב"ה יורה את אבן הפינה הראשונה לייסוד העם – קביעת הזמן העברי, ובצמוד אליו קביעת הזמן הרוחני והנפשי, שני רכיבים הרומזים לנו היטב על מקומו של הזמן בכינונו של עם. תפקידנו שלנו – אנשי החינוך והמנחים בבתי הספר – להצביע על הקשר הצרוב בין הזמן העברי לבין כינונה של זהות אישית וקולקטיבית.
חיים פרג – מנחה בתכנית 'מארג – אות מצוינות בחינוך יהודי, ציוני ואזרחי כל ישראל חברים'.
