ענבר גלילי שכטר
תערוכת הסיום השנתית של סדנת האמנות במכון 'כרם', אתי אברג'ל, מורה ב'כרם' ואמנית, אוצרת התערוכה, אומרת: "הערעור הוא יסוד בתהליך היצירה. הטלת הספק והניסיון חיוניים להבין ולבחון דברים מנקודות מבט שונות.
'ערעורים' היא תערוכה העוצרת לרגע קט את תהליך היצירה המתפתח של המשתתפים... חלקם תלמידי 'כרם' שהגיעו לממש משאלת לב ליצירה, חלקם אמנים הלומדים ב'כרם' הוראה והוזמנו לקחת חלק בתערוכה".
ליליאן כהן, המסיימת השנה את לימודי תעודת ההוראה ב'כרם', הציגה במסגרת התערוכה. ליליאן גדלה בפרוור בדרום פריס ולמדה בבית ספר 'יבנה'. עם סיום לימודיה עלתה עם משפחתה לארץ. כשנתיים לאחר מכן חוותה המשפחה טרגדיה קשה, כשאביה של ליליאן טבע בים ומת.
ההגירה, פירוקו של בניין ישן, תחילת בנייתו של בית חדש, איסוף השברים ברמה המשפחתית והאישית וההתאקלמות בארץ על כל רבדיה, באים לידי ביטוי בעבודתה, העוסקת במושג של פרויד ה'אלבֵּיתִי', מושג המבטא את תחושת הזרות העולה לעתים דווקא מתוך המפגש עם המוכר והאינטימי ביותר.
את ה'אלביתי' ניסתה ליליאן להנכיח באריזת חפצים שונים וביתיים בנייר דבק. נייר הדבק, הנצרך כל כך למעברים, משמר מחד גיסא, אך 'מקפיא' מאידך גיסא. הוא אורז כדי למסור וכדי לאפשר המשכיות. בתערוכה מציץ אביה של ליליאן מתוך התמונה המשפחתית, הארוזה גם היא. כך גם בקבוק הבושם שלו, שחצי מכמותו נותרה, והוא פועל על חוש הריח שלנו. יחד אתו נמצא בתערוכה את הדור הבא, בנה של ליליאן עצמה, שנולד במהלך השנה והצטרף למסורת המשפחתית. בובתו נארזה ונתלתה, וקול צחוקו המתגלגל בהקלטה פועל על חוש השמיעה שלנו.
כותבת אתי אברג'ל:
ליליאן כהן בנתה סאגה אישית גדולה, עולם הנע בין הביתי לאלביתי ולמנוכר, היוצר מתח בין תרבויות, נע בין פריס לירושלים, בין חלקים בזהות שלה ושל מהגרים אחרים, עם העלייה לארץ. היא נוגעת באומץ רב בעומקים הרגשיים של הזיכרון, באובדן ובהסתגלות למקום. הפער בא לידי ביטוי במתח בין העברית לצרפתית, בהזרה שבין המוכר לזר, בין המובן ללא מובן, בין מה שיציב ומקובע למה שניתן להעברה, למה שנארז ונשכח מאחור, למה שליליאן מציעה למסירה ומחלקת לכל דכפין. מושג הבית על רבדיו העמוקים נוכח ביצירתה בכל האופנים. אלמנט חשוב ביצירה הוא דמות האם כבית, נוכחות מגוננת הנמצאת בלב העבודה הרגשית של ליליאן, שבאומץ רב נוגעת בזהות שלה כבת, אך גם כאם, והוא מייצג את החוויה הביתית, המשפחתית.
ליליאן יוצרת סצנה כמו ביתית המורכבת מרהיטים ומספרים בצרפתית ובעברית. יש בה חפצים אישיים בעלי מטען אישי, שנראים על פניהם כמזמינים למנוחה ולהתמקמות, אך במקביל גם נארזים ומתכלים. לליאן מבטלת עולם ובוראת עולם, סוגרת ופותחת מעגלים של אסוציאציות הנעות בין בית לבית, בין מקום שבזיכרון למקום קונקרטי.
