זרקור מיוחד נבקש לתת החודש על קבוצת הסטודנטים "נטועים" בעפולה. "נטועים" היא תכנית דו-שנתית לסטודנטים, העובדת עם 'מרכזי הצעירים' בפריפריה, ובמסגרתה לומדים הסטודנטים בבית המדרש שלנו, ומפעילים פרויקטים קהילתיים לטובת בני המקום.
כך מספרת מנחת הקבוצה, עדי ספיר, על הפעילות: "בין יתר הדברים הרבים שאנו עוסקים בהם, אנחנו מתכנסים ולומדים מהכתוב במקורות שלנו, ובאמצעות הלימוד מהטקסטים נוגעים ודנים בסוגיות אישיות, חברתיות ומקומיות. דרך הלימוד, אנו הולכים ומבינים יותר ויותר את מקומנו בחברה, את שיוכנו, ואת החשיבות העצומה בכך שלכל אחד יהיה חלק וקשר לעירו, עמו, תורתו ומולדתו. קבוצת הסטודנטים שלנו גם משקפת את העושר הרב תרבותי של העיר - יש בקבוצה דתיים מסורתיים וחילונים, גברים ונשים, צברים, עולים מאתיופיה וברית המועצות לשעבר. השוני שקיים בתוך הקבוצה, מאפשר שיח מעשיר ומרתק, ותורם להבנה שניתן לחיות יחד תוך התפתחות אישית וכבוד הדדי. במקביל לתהליך הלימוד, הסטודנטים פועלים באופן משמעותי בקהילה ומובילים פרויקטים חברתיים ביחד עם שותפים עירוניים ואוכלוסיות יעד שונות ומגוונות: נשים, ילדים הורים, וקשישים."
בשנה שעברה הסטודנטים הפיקו תחרות צילום בשם: "עפולה בעיניים שלי" שביקשה לחזק את תחושת השייכות והאהבה של התושבים לעירם באמצעות תיעוד נופים עירוניים ואנושיים בעיר ופנינות חמד אהובות. לצדה, פועלת זו השנה השנייה, תוכנית "נטועים בגינה", בהובלתם של סטודנטים בתכנית המעבירים לימוד בית מדרשי חוויתי ל-25 הורים וילדים בגינה קהילתית בשכונת וולפסון בעיר. הפעילות המוצלחת חיזקה את הקשרים הבין-דוריים, את הקשרים בין התושבים לבין עצמם ואת האחריות האישית של התושבים לשכונתם באמצעות טיפוח גינות קהילתיות וחגיגת חגים משותפים.
הפעילות יצרה קשר נפלא ומיוחד בין הילדים לסטודנטים והם מצפים לבואם בכל יום חמישי. מדי שבוע הילדים וההורים מציגים בתורם את משפחתם באמצעות שיר, סיפור או חפץ. הסיפורים המרגשים יוצרים דבק שכונתי מלכד מיוחד ובלתי נשכח.
ביקור בתי ספר תאומים בישראל
כשאווה לביא, מנהלת קשרי ישראל - תפוצות ב'כל ישראל חברים', ושלמה בוטבול, מנהל תוכניות חינוכיות באליאנס, שמעו ממנהלות בתי הספר בצרפת ובג'נבה על הצורך להפיח חיים בתכנית הלימודים בנושאי יהדות, תנ"ך ועברית של תלמידי כיתות ד' ו-ה', הם החליטו יחדיו ליצור לתלמידים חוויה משמעותית. "רצינו", אומרת אווה, "לקיים שבוע לימודי-חווייתי בארץ. כזה שהתלמידים יוכלו ללמוד דרך 'הרגליים'. רצינו לאפשר להם לגלות את שיעורי התנ"ך מחדש דרך טיול באתרים תנ"כיים בירושלים וברחבי הארץ. להכיר להם ולחשוף אותם לעוצמתה של השפה העברית המדוברת באמצעות שיחה עם תלמידים ישראלים". היוזמה המשותפת התקבלה בברכה הן ב'אליאנס' פריז והן ב'כל ישראל חברים' השוקדים יחד על חיזוק הזהות היהודית של תלמידי 'אליאנס' בארץ ובעולם. וכך, בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל, יצאה תכנית 'יחדיו - בתי ספר תאומים' לדרך.
בחודש מרץ האחרון הגיעו לארץ כ-100 תלמידים ואנשי צוות מבתי ספר של רשת 'אליאנס' בצרפת ובשוויץ. במשך שבוע יצאו התלמידים לטיולים בעקבות התנ"ך בירושלים, ערכו תפילת שבת בכותל ובבתי כנסת בעיר העתיקה ולמדו באופן חווייתי על האקולוגיה של ישראל ב'פארק קרסו למדע' בבאר שבע ובמרכז קק"ל בניצנה. הביקור בנגב נעשה מתוך חשיבות הנושא "פיתוח בר קיימא" – חינוך להכרה בקדמה הטכנולוגית בישראל המאפשרת את הפיתוח באזור.
גולת הכותרת של הביקור הייתה סדרת המפגשים בין תלמידי המשלחת לתלמידים ישראלים מבתי הספר 'יובלים' בבאר שבע ו'דעת' בקיבוץ סעד. תחילה אירחו התלמידים הישראלים את האירופאים בבית ספרם. בהמשך, נפגשו התלמידים ליום פעילות משותף ב'מקווה ישראל', שהיה שיאו של הביקור. את המפגש הובילו תלמידי בית הספר הישראלי-צרפתי הלומדים במקווה ישראל. הם הציגו בפני האורחים את הסיפור ההיסטורי הייחודי של 'מקווה ישראל', המהווה אבן דרך משמעותית בהיסטוריה של 'אליאנס' בארץ ישראל מזה 150 שנה.
עופר, מתאם הביקור מטעם 'כל ישראל חברים', מספר על המפגש כערך: "ההיכרות בין תלמידים יהודים מישראל ומן התפוצות מחזקת את הזהות היהודית, מרחיבה את מעגלי השייכות ומאפשרת שמירה על המשכיות הקיום היהודי. 'עמיות' העם היהודי מעסיקה אותנו כאנשי חינוך יהודים העוסקים בזהות יהודית-חברתית, תכנית 'יחדיו - בתי ספר תאומים' מהווה בעינינו 'עמיות' הלכה למעשה".
לדברי אווה ושלמה, המפגש עם התלמידים הישראלים היה חווייתי. גם השהות המשותפת עם תלמידי הכיתה במשך שבוע תרמה לתחושת הסולידריות בכיתה. הקשר הרגשי, האנושי והחברתי בין תלמידים יהודים בתפוצות לבין יהודים בארץ הוא ציר מרכזי עליו רצו לשים דגש בביקור. אבל ההפתעה הגדולה הייתה דווקא בגילוי הארץ ונופיה. "צריך לזכור שמדובר בתלמידים שנוהגים לבלות את חופשותיהם בארץ בנתניה או באילת. בביקורם הפעם הם הופתעו לגלות את הגאוגרפיה וההיסטוריה המרתקים של ארץ ישראל. מקומות כמו הנגב, מצדה, ים המלח, מצפה רמון וירושלים על כל נפלאותיה. זה השאיר טעם טוב של רצון ללמוד ולהכיר עוד את הזהות היהודית שלהם ואת ישראל". בצורה הזו התלמידים מימשו את הידע שלמדו בבתי הספר הלכה למעשה.
ההצלחה של התכנית התאפשרה אודות לשיתוף הפעולה המוצלח בין המארגנים, חילופי הידע הפדגוגיים והעבודה הסינרגית המשותפת בין הצוותים - גם בארץ וגם בחו"ל, וכן אודות לתיכון הישראלי צרפתי וכל צוות מקווה ישראל.
לאווה ולשלמה יש אין סוף תכניות כיצד לקדם את הפרויקט בעקבות הפיילוט המוצלח. הם רואים את הביקור בארץ כחלק קבוע מתכנית הלימודים בכיתות ד' ו-ה' ברשת 'אליאנס'. הם מקווים שהתכנית תתרחב גם לבתי ספר נוספים ברשת בתי הספר של 'אליאנס' בעולם. הם שואפים שאותם תלמידים ישובו וייפגשו בחטיבת הביניים ובתיכון.
בנוגע להמשך הקשר שנוצר בן התלמידים והצוותים יש רעיונות ותכניות כמו למידה משותפת של עברית ויהדות בעזרת שיחת ועידה, פרויקט וירטואלי שהתלמידים יצרו יחד ברשת ופעילות משותפת לקראת חגים. אווה מקווה שבביקור הבא התלמידים הישראלים יוכלו להצטרף לטיולים ולבלות יחד עם התלמידים מאירופה.
יהודה מימראן, מנכ"ל 'כל ישראל חברים', מסכם: "יחד עם ארגון 'אליאנס' העולמי אנו עומדים בפני האתגר של התחדשות החינוך לזהות יהודית-ערכית משמעותית. בבתי הספר בארץ ובאירופה הדבר מתבטא במגוון פרויקטים חינוכיים שאנו מפעילים בישראל ובתפוצות. בתוך זה אנו רואים בתכנית 'יחדיו' אבן דרך חשובה בחיזוק הקשרים ובעיצוב הזהות היהודית של תלמידים בארץ ובחו"ל".
שיחה עם אסף סוברי, רכז פיוט
סדר טו בשבט שהתקיים השנה בבית הספר 'בןגוריון' באופקים, היה שונה ומיוחד. הפייטן משה זגורי, אב של תלמיד בבית הספר, פתח את הסדר ושר יחד עם כל קהילת בית הספר את הפיוט: 'יום ט"ו בשבט הנהדר'. הרעיון לשלב בטקס את שירתו של משה, פייטן הבקיא בשירת יהודי מרוקו ובנוסח הספרדי ירושלמי, התקבל בהתלהבות בקרב הצוות, התלמידים וההורים שנכחו בטקס.
"הפיוט בטקס היווה את שיאו של תהליך עבודה ארוך שנעשה בבית הספר, במסגרתו נערכה היכרות רוחבית עם נושא הפיוט בקרב כיתות ב'-ו'", מסביר אסף סוברי, רכז הפיוט ב'מארג מורשה - כל ישראל חברים'. "התהליך מתחיל בסיפורים האישיים של התלמידים, אנו פוגשים את מגוון הקהילות הקיימות בבית הספר: אזרבייג'ן, מרוקו, רוסיה ועוד. התלמידים מגלים שכשם שקיימים מאכלים, מנהגים ושפה ייחודיים לכל קהילה, כך גם קיימים מוסיקה וצלילים הייחודיים לה. בשלב הבא נלמדים פיוטים מוכרים כמו: 'שלום עליכם', 'אחד מי יודע', 'לכה דודי' ו'בר יוחאי'. תהליך דומה של לימוד התרחש השנה גם בבית ספר 'ציפורי' בבת ים, בבית הספר 'הרב תחומי' באופקים ובבתי ספר נוספים.
מטרת התכנית היא ליצור היכרות מקיפה של כלל קהילת בית הספר עם נושא הפיוט ברמת התוכן והעשייה, ובהתאמה לצורכי בית הספר. כחלק מהתפיסה ההוליסטית של התהליך אסף לוקח חלק פעיל גם ביצירת טקסי חג ומועד בבית הספר עם דגש על האפיון המוסיקלי שלהם, יחד עם הרכזות והמחנכות.
ירדנה נחתומי –מנהלת ב'מארג מורשה – כל ישראל חברים', רואה בלימוד הפיוט בבתי הספר מרכיב חשוב בעיצוב זהות: "התכנית מאפשרת לתלמיד להכיר ולהעריך את המסורות המשפחתיות שלו. הידיעה שבבית הוריך ובארץ שממנה הגיעו יש עולם תרבותי ומוסיקלי מלא ועשיר, היא תובנה מעצימה מאוד, במיוחד עבור תלמידים המגיעים מקהילות שלא זכו לביטוי תרבותי הולם. כמו כן, שירת הפיוט הִנה דרך נהדרת להעשיר את אוצר המילים היהודי-תרבותי של התלמיד".
"מעבר לשמחה ולהתלהבות שבה התקבל הפיוט", ממשיך אסף להסביר, "שמחתי לראות איך בנו של משה זגורי, תלמיד בכיתה ד', היה גאה מאוד במקום שלקח אביו בבית ספר. ההתרגשות מהנכחת זהותם ותרבותם של התלמידים חוזרת על עצמה במפגשים המוזיקליים בהרבה בתי ספר"
אסף רואה בעבודתו שליחות, שביסודה עומד הרצון לחשוף בפני התלמידים את הידע והערכים הגנוזים במסורת המוזיקלית מבית אבא ואימא: "העבודה עם הפיוט מהווה בעיני ערוץ אלטרנטיבי חשוב לתכניות המוסיקה שהילדים חשופים אליהן ולערכים העולים מהן. אני מעוניין לחבר את התלמידים לתפיסה שעומדת בבסיס הפיוט, תפיסה המתמקדת דווקא בכוח של הקבוצה ובחיבור של הפרט אליה. אני מקווה להביא בפניהם את הרפרטואר הרחב והעשיר שמתוכו יונק הפיוט, רפרטואר שהוא לעתים קרובות גנוז ונסתר בפני אוכלוסיות שלמות בחברה הישראלית. המטרה שלי היא להוציא את הפיוט לאור, לשיר אותו ולהפוך אותו למשהו חי ונושם".
השליחות של אסף אינה מסתכמת בהוראת פיוט לתלמידים. הוא מעונין להביא את הפיוט גם למורים. בפרויקט 'שתלתם ניגונים' שמתקיים במפגשי מורים של כמה בתי ספר, המורים בוחרים פיוט מבית אבא ומספרים את הסיפור שמאחורי השיר לשאר חברי הקבוצה. לאחר מכן הם שרים כולם ביחד את השיר. "המטרה המרכזית של המפגשים האלה", מציין אסף,"היא לעודד את השירה המשותפת, לעודד השמעת מוסיקה בבתי ספר ובעצם ליצור מחדש את המקום של 'המורה למוסיקה' שהיה משמעותי בעבר בבית הספר ושקצת אבד".
פרויקטים נוספים שאסף מוביל הם כיתות ז' בבית ספר 'הרב תחומי' באופקים חקרו במסגרת עבודת שורשים פיוט שנשמר במשפחת התלמיד. בבית ספר 'אביר יעקב' באופקים נערכה הילולה קהילתית לזכרו של ה'בבא סאלי', רבי יעקב אבוחצירא, ששילבה פיוטים ושירה באמהרית, והיד עוד נטויה. על כך אומר אסף: "חשוב לי לעבוד עם כלל קהילת בית הספר ולחבר גם את ההורים לחוויה ולעשייה. אם נצליח לרתום את ההורים והמורים לשמר ולהנחיל את המורשת המוסיקלית, גם כשאני כבר לא אהיה בסביבה, זו תהיה בעיני הצלחה אמיתית".
מעבר להיותו רכז פיוט ב'מארג מורשה – כל ישראל חברים', אסף הוא חבר להקת 'ממעמקים', העוסקת במוסיקה יהודית. הוא מעיד על עצמו שהוא מאמין גדול בכוחה של המוסיקה לחבר בין קבוצות ותפיסות שונות ואומר: "משמח אותי מאוד לראות כיצד טרנד הפיוט הולך ומתפשט בחברה הישראלית דרך יוצרים ישראלים עכשוויים. אפשר לומר שהפיוט הוא שירת הקודש העברית, ששלטה מאות שנים בעולם היצירה החופשית והאישית של העם היהודי. אם אפשר לדבר על חזון, אז הייתי רוצה לראות את תרבות הפיוט הופכת לחלק בלתי נפרד מכל תחומי החיים בארץ, ממש כפי שהיה בעבר".
שליחותו של אסף היא חלק מפעולה רבת שנים של 'מארג מורשה – כל ישראל חברים'. בתחום הפיוט ובמסגרתה פותחה ויצאה לאור סדרת ספרי הלימוד 'שירים ושורשים'. הסדרה עוסקת בהנחלת מורשת הפיוט של קהילות ישראל לתלמידי בתי הספר.
הספד על ז'ול בראונשוויג שנשאה בתו, מרים בראונשוויג, במלאת עשרים שנה למותו בפאריז.
כאשר חייו העשירים, התוססים ומלאי העשייה של ז'ול בראונשוויג הלכו ופנו לערוב, הוא החליט כי הגיע הזמן להפיק תערוכה של ציורים אימפרסיוניסטיים שצייר בימי חייו. כותרתה של התערוכה היתה - "לצייר את השמחה, השמחה לצייר".
אבי ז"ל צייר כל חייו. התחביב הזה ליווה אותו בשעת הפסקה ומנוחה. זו היתה עבורו השבת האישית. לאחר שבועות עמוסים של פעילות, הוא תמיד אהב למצוא את עצמו לבד בחיק הטבע, חבוש בכובע הקסקט הנצחי שלו. שם, בטבע, ספג לתוכו את המשחק הבלתי פוסק של האור, ותרגם אותו לצבעים.
אבל שלא כמו מונה, המודל שלו, אשר עבורו הצבע היה "האובססיה, השמחה והדאגה החזקה", אבי לא הסתפק בטבע בלבד. הוא הניח לעיניו לתייר ולחפש, ועבר מהטבע לטבע אחר - הטבע האנושי.
לכל אורך חייו, ז'ול בראושנוויג יגלה בכל אדם ובכל ניסיון את הצבע שלו, את הניצוץ המיוחד לו, וישאף לתת לו מקום וחשיבות ולהנכיח אותו. באותה המידה בה הוא היה מסוגל לתפוס את האור ואת הצבע הנכון בטבע, הוא ידע לגלות אותם באדם. הוא ניסה להכיר ולגלות כל אחד שפגש. הוא התמקם בשצף האנושי שנולד מההקשבה, מהדיבור ומשיתוף הפעולה. במשך כל חייו הוא יפעל כדי לתת לאור ולשמחה האלו מקום של כבוד, מקום של נצח.
המסע שלו, אם נדבר בשפה שלו ונציירו, היה כמו תנועות צעדים. צעדים לעברה של דלת נסגרת, לעתים בצורה ברוטאלית. במקרים כאלה, פעל הכישרון היוצא מן הכלל של ז'ול בראונשוויג, והוא חתר ומצא את המפתח של הדלת הבאה. הדלת שנסגרה תמיד הודיעה על הדלת הבאה שתפתח. התנופה והלהט תמיד הפנו אותו לכיוון העתיד, לכיוון ההבטחה. לאותה השמחה של מהות אנושית שהתגלתה ועודדה אותו. בזאת הייתי רוצה לשתף אתכם בערב זה.
מול דלתות נסגרות
בגיל 8 איבד ז'ול את אמו האהובה. מותה של אמו, אמנית עדינה ורגישה, יהווה את הניסיון הראשון בחייו במציאות הקפואה והקבועה, מול דלת שנסגרה לעד.
עם זאת, אלו גם יהיו צעדיו הראשונים לקראת הצבע והציור, תחת עינה הדואגת והעוקבת של דודתו פאני. אלו יהיו גם הצעדים הראשוניים לקראת חיים תרבותיים פתוחים, שאפיינו את הבורגנות היהודית בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה.
בשנים אלו יתגלו בו כשרונות ציור, שיביאו גם לזכייתו בפרס ראשון בתחרות. אבל בתשובה להצעתו של אביו שיתפתח מקצועית בתחום הזה, ענה: " אתה צוחק? אין לי שום כוונה לחיות חיי מחסור ועוני. אני רוצה להיות איש עסקים, כמוך".
ואכן כך היה. הוא נהיה לאיש עסקים, והשתלב בעסקי המשפחה במרוקו, יחד עם אחיו פול. הכל בא לו בקלות. החברויות שלו, קבוצות לימוד, חגיגות, ובהיותו בן עשרים וארבע, רך בשנים, הוא נכנס לוועד המרכזי של אליאנס בפריז. החיים היציבים והמהנים חייכו אליו. אבל הכל נפסק באחת, ביוני 1940, כשנלקח בשבי ומצא את עצמו כלוא בגרמניה. שבי זה נמשך חמש שנים.
בשבי הזה סבל מקור וממחסור. יכול היה לאבד את חיוניותו ושמחת חייו, ולצפות באופן פאסיבי לשחרור המיוחל, שלא נראה באופק. במקום זאת, הוא התקרב לבן אדם יוצא מן הכלל, מרדכי כהן, איש אשכולות, ששפעו ממנו ידיעותיו ואהבתו העמוקה למורשת היהודית. במשך חמש שנות השבי כהן העניק לצעירים היהודיים, שלעתים קרובות נעדרו ידע ממשי, מתנה של ידע רב. הוא מסר להם את הלמידה השיטתית והמדויקת של השפה העברית, התפילות והטקסטים. הוא נתן לגופים המוחלשים האלה, שנאנקו תחת ההגבלות והקושי, עוצמה רוחנית, וכוח שינק מהעבר שגילו מחדש, העבר שהפך להיות יותר ויותר משמעותי בחייהם ושיקרין לעתידם.
בסבלנות ובהתמדה, בלי להתעייף, לאורך השנים, יכתיב כהן מזכרונו את התפילות, את הטקסטים, את חוקי הדקדוק; אלו יאפשרו לרוח הערה והסקרנית של אבי לשתות מאותם המים, שמעולם לא הרוו את צמאונו. מפגש זה הוסיף רובד נוסף לזהותו של אבי, רובד שהפך עבורו לסיבה לחיים. בין גדרות מחנה השבויים ז'ול בראונשוויג מכין את עצמו לקבל ולחבק חיים שיוקדשו למה שלימד אותו מרדכי כהן – ללמוד וללמד.
בתוך המציאות בה מרדכי גילה לו את העושר האינסופי של המורשת היהודית, הבריקה לו האפשרות. מכאן ואילך, יוכל ז'ול בראונשוויג להתעלות מעל חיים שנראו לכאורה ללא מוצא, יתחיל לראות כיצד כוחותיו מתרבים, ראייתו נהיית יותר חודרת, ודרכי ביטויו מתעשרות.
מרדכי כהן טבע בו את חותמן של מילים, שבשנים שלאחר מכן עתידות להוות את התשתית והבסיס של הבית שלו ופעילותו. מילים כמו "ערב", "אחריי", "חבר", "קרוב", ובעיקר – "תקווה". כל זאת בעולם שאיבד את משמעותה של מילה זו.
הדלת שפתח כהן היתה יכולה להיסגר לעד כשהמחנות שוחררו. אבי הגיע עם אחיו למחנה ברגן בלזן במטרה לסייע לניצולים בתרופות, ואז גילה את הטרגדיה האילמת. את מה שקרה הוא לא יכול היה להעלות על דעתו. אפשר היה אז ליפול לבור ללא תחתית. המילים של תפילת השחר היו יכולות ללוות אותו אז – להבחין בין יום ובין לילה.
בהיותו עומד מול החושך הוא זכר. מול הלילה הוא יבחר ביום.
לבנות את בית ישראל
אז הוא נוכח לדעת ולהבין בבהירות שיקדיש את חייו כדי לחלוק את מה שגילה בשביו.
רק חינוך יהודי והומניסטי, רק אהבה וקרבה למורשת שבונה אותנו, שהיא חלק מאיתנו, יכולים להעניק בחזרה לחיים הלא ודאיים את עמוד השדרה, את היושר הנפשי שייתן לנו את האמצעים לראות את הדברים מגבוה, גבוה יותר ממה שחשבנו שאנו מסוגלים. את האמצעים להמיר כל ייאוש לתקווה.
אחרי המלחמה, מוצא את עצמו ז'ול בראונשוויג בעולם חרב. הוא עצמו היה רזה ומוחלש, אך מבפנים בער בו כוח פנימי ולהט גדול. הלהט הזה הוביל אותו לכיוון הדלת החדשה שהחלה להיפתח: הדלת של הפעילות והחזון להגשים. הוא יבקש לתת עוצמות לרוחות הצעירות והגמישות, העוצמה של הדיבור, של המילה הנכונה, של המחשבה שנוסחה בצורה בהירה. עוצמות שלא ניתן להסיר. הכוח של האידיאל הצרפתי, המשולב עם הכוח הנפשי היהודי – זה שפותח הן את הראש והן את הלב לנוכחותו של האחר. למען מימושה של מטרה זו, שוב, יבוא לעזרתו מה שלמד ממרדכי כהן.
הוא זכר את חילופי הדברים בין משה וחמיו יתרו, שהזכירו למשה שאיננו יכול לפעול לבד, שהוא היה צריך ללמוד להיות מוקף. זה מה שמאפשר לאדם את הכוח כדי להמשיך ולבצע. לאורך כל חייו, יפתח אבי באלגנטיות ובחן את כישרונו לשתף פעולה, להאציל סמכויות ולעבוד ביחד. הוא יקיף את עצמו בחברים לדרך, גברים ונשים, שגם בהם בערו אותם הלהט והאמונה. אלו החברים שיהפכו לקרוביו.
נקודת המפנה המכריעה בחייו החדשים מתרחשת בניו יורק, ב-1946. שם הלך לבקר את חיים טולאדנו, ושם פגש את בתו גלאדיס. האהבה והמחויבות שלה כלפיו היוו מימוש של המילים משיר השירים "אני לדודי ודודי לי". הוא גילה לצידו אישה מדהימה בחוכמתה, בקבלתה השלווה את המציאות ובנחישותה העיקשת להתקדם.
כמוהו, היא תתגלה כאישה פשוטה ואמיתית – לא יומרנית ולא מזויפת. כמוהו, היא לא תסתבך עם מילים מיותרות, ותגלה בצורה חדה את האותנטי והאמיתי. כמוהו, היא תהיה מונעת על ידי השאיפה לבנות מחדש את בית ישראל.
משפחת טולדאנו עטפה וחיבקה את אבי. אצל גלאדיס אשתו מצא את החום שלו היה זקוק לבו, עדיין חולה מלחמה. אמי תדע להעניק לו את כל הרכות הביתית, יחד עם האור הזוהר של המסורת הספרדית. באיזו התלהבות הם יכינו יחד את את ערבי השבת, ובאילו ניחוחות הם יפתחו לרווחה את דלתות ביתם לאורחים רבים, שעמם חלקו הומור, חוכמה ורוח. מוערך, אהוד ומעודד, עכשיו ז'ול בראונשוויג היה מוכן לתנופה הגדולה קדימה.
למען הכלל
תמיד היה נאמן למסרים של מרדכי כהן, בראשו ביקש לעצב את בית ישראל מנקודה גבוהה – כדבר רוחני. כדי לבנות את הבית שלנו, התנ"ך שם את הדגש על חשיבות הקמת המעקה, כדי למנוע אפשרות של נפילה. המעקה יהווה עבור אבי את האפשרות לראות רחוק מאוד. הוא יאפשר לו להישען כדי לצפות החוצה, מבלי לאבד את האיזון לעולם. הודות למעקה, הוא ילך וייזום ללא הרף, יגלה באחר את הפוטנציאל שלו, וייתן לו את האמצעים כדי להגשים. על אף זאת, למעשה, תמונת המעקה לא תהפוך אותו למתנשא ומנוכר. להפך, הוא ידע למצוא את אלה שיכיר בהם ושילוו אותו בדרכו.
עם יציאתו לצעדים ארוכים בכל העולם, הוא לעולם לא יהיה לבד. הוא גייס משאבים לבתי הספר שלו ולניצולי השואה, וכשפגש אדם איכותי בעיניו, קיבל והזמין אותו להתלוות אליו במסע, ללא הסתייגות. לכל אורך הדרך הוא ניצל את כשרונו, יצר קשרים אינטימיים מלאי תוכן ומשמעות – הן עם אנשים נכבדים והן עם פשוטים, שילוו אותו בהמשך.
כמה קילומטרים רבים צעד יחד עם חברו הטוב ושותפו הנאמן, אליאס הרוס, נציג אליאנס במרוקו! שניהם חשבו יחד על כל הבעיות שצריך לפתור, על כל בתי הספר שצריך לשפר. כמה ערבים נעימים וטעימים של מימונה וחמין הם חלקו יחד בשמחה.
אצל אבי הכל היה עובר דרך הדיבור והדו-שיח. "השיחה היא מהפה החוצה", כפי שהתבטא חברו עמנואל לוינס. החזון שלו קיבל צורה דרך ההקשבה וחילופי הדברים. גם אם הוא היה מגלה חוסר סבלנות למכתב שלא היה מנוסח טוב או לפעולה שלא היתה מבוצעת עד הסוף, הוא היה סובלני בצורה יוצאת מן הכלל לאדם שמולו. הוא לא הציב את עצמו כשופט מן הצד, אלא העדיף להביט בעיניו ולהשתמש באמנות השיחה.
הוא לא כיוון את עצמו לחירות הקשה של לוינס. הוא כיוון את עצמו, בצורה יותר צנועה, לחירות של הדחיפות.
עבורו לא היה שום זמן לבזבז כשמשהו עמד על הפרק. כל המיומנויות שלו היו דרוכות כדי לבצע פרוייקט מסוים עד תומו, כשהוא תמיד נאזר בכל הסבלנות לשם כך. לעולם לא הרים ידיים וויתר על עבודה מושלמת.
אל מדינת ישראל
מאוחר יותר בחייו, ככל שמרוקו תקדיר את פניה ליהודיה, ובתי הספר היהודיים בה ייסגרו בזה אחר זה, ידחוף אבי את השער האחרון של חייו – לזריחה חדשה במדינת ישראל. הוא יוציא את כל האנרגיה וההתלהבות שלו באהבה לארץ, לאנשיה ובעיקר לנוער שבה. הוא ישתתף בנחישות ובמסירות בבניית חלומו האחרון – התיכון המסורתי בירושלים.
לעתים קרובות, כשאני פוגשת אנשים באקראי, קורה שאני נמצאת מול קופאית בתיאטרון או בבנק. למשמע שמי אני תמיד שומעת את השאלה: "האם את ממשפחתו של ז'ול בראונשוויג?" בתגובה להנהוניי, כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאירים לי בהתלהבות את פניהם, וממשיכים: "אלו הזכרונות הכי טובים של תקופת הלימודים שלי". ואז שבה לראשי אותה ההקדשה של עמנואל לוינס: ''לז'ול בראונשוויג שידע באהבה לקבל, לברך ולהנחיל הלאה''.
התקווה
אסיים עם אנקדוטה אחרת, שחוויתי בירושלים, שבה זכיתי להיות עדה להיקף מימוש חזונו של אבי. קבוצה שיוסדה על ידי מוחות מקוריים ב"כל ישראל חברים", הענף הישראלי של אליאנס, לקחה לעצמה כמשימה להפגיש נשים צעירות ומוחלשות סביב טקסטים יהודיים, ודרך הלימוד, השיחה וחילופי הדעות, לצייד אותן בכלים לשוניים ואחרים, כדי לעלות במדרגות של הסולם החברתי ולשבור את תקרת הזכוכית.
התקווה היתה שדרך העבודה על הטקסטים והדיבור, הן יוכלו לרכוש כוח שאי אפשר לשבור, את היכולות הנדרשות כדי לזקוף את קומתן.
השתתפתי במפגשים הראשונים ויכולתי לראות את התסכול וחוסר האונים של הנשים האלה, מול עולם שדחה אותן. לאחר שנתיים פגשתי שוב את הקבוצה, אבל הפעם – האישה הצעירה, שלפני כן התבטאה בקושי ובזעם על חוסר האפשרות שלה להישמע, השמיעה את קולה מתוך מקום בטוח ויציב, כשהיא מתארת בגאווה ובהתרגשות את התהליך שעברה. היא עברה מהפך שלם וטוטאלי. היא ניצבה זקופה, והפנים הפתוחים שלה הקרינו שמחה וביטחון – בעצמה ובעתיד.
ככל שהמשיכה לדבר, הצייר שבאבי נולד מחדש. פרוייקט השמחה שלו הלך והתגלה מול עיניי. המילים של האישה הצעירה נראו בעיני רוחי כאילו הן מתמזגות עם המילים של אינטלקטואל גדול אחר מהמורשת שלנו.
"לאיזו יעד נפתחים השערים?" שאל את עצמו פרנץ רוזנצוויג.
"האינך יודע?"
"לכיוון החיים."
עובדי סניף רחביה בבנק הפועלים הגיעו לבית הספר "כי"ח חרשים" ביום המעשים הטובים. יחד עם תלמידי בית הספר, הם צבעו קירות במסדרונותיו, שישמשו את התלמידים בהפסקה הפעילה.
עובדי הבנק ביקשו לתרום לקהילה במסגרת יום המעשים הטובים, שנוסד על ידי שרי אריסון ונועד לקדם עשייה חברתית. ביוזמתה של אורית שולמן, מנהלת פיתוח משאבים ושותפויות ב'כל ישראל חברים', הגיעו העובדים, מלאי מרץ ורצון, לפעול ביחד עם התלמידים. הם פגשו את התלמידים, העניקו להם מתנות, שוחחו איתם, ולמדו מהם לבטא את שמותיהם בשפת הסימנים. "באנו לתת, ואנחנו נהנים מאוד מהעשייה והנתינה", מספרת קרן לוי, מנהלת הסניף.
במהלך היום חיכו הילדים, הלוקים בחרשות וממוגבלויות שונות, להגעתם של עובדי הבנק בקוצר רוח. משהגיעו, לבושים חולצות של יום המעשים הטובים, קיבלו את העובדים בחום ואהבה. העובדים והתלמידים, יחד, עסקו בצביעת הקירות, באזור שישמש את השכבה הבוגרת בהפסקה הפעילה. כולם נהנינו מהחוויה המשותפת, מהצבעים המתפזרים ומהתחושה של עשייה משמעותית ותרומה לקהילה.
לאחר סיום הצביעה, התאספו עובדי הבנק במשרדה של מנהלת בית הספר, גילה טטר, שסיפרה להם על העשייה במוסד, הקרינה סרטון שמציג את הפעילות העניפה, וסיפרה להם על טאהא, בוגר בית הספר החולה בתסמונת אשר, במהלכה לוקים החולים גם בעיוורון. גילה הציגה לעובדים סרטון פנטומימה הומוריסטי שהפיק טאהא, וסיפרה להם על ההזדמנויות החדשות לתקשורת שהרשתות החברתיות מאפשרות לאוכלוסייה החרשת בישראל.
המפגש היה מרגש עבור הנוכחים כולם. אחד העובדים סיכם כי "אנחנו חושבים שבאנו לתת, אבל אנחנו מקבלים הרבה יותר". אנו מקווים כולם להמשך הקשר ושיתוף הפעולה בין הגורמים, לרווחתם של התלמידים היקרים שלנו.
שאלת החינוך היהודי לאוכלוסייה המסורתית, קשורה באופן הדוק לשאלה הרחבה יותר של החינוך היהודי במערכת החינוך הישראלית. קשה לחלוק על הטענה המביכה שהחינוך היהודי אינו בסדר עדיפות גבוהה במערכת החינוך. בראש סדר העדיפות בבתי הספר התיכוניים עומדות בחינות הבגרות ועדיפות זו מקרינה גם כלפי בתי הספר היסודיים, על אף שחופש הפעולה בהם גדול הרבה יותר. בתי הספר אינם רואים כתפקידם לעסוק בחינוך יהודי. לא קיים תחום כזה בבתי הספר ואין מישהו שזהו תפקידו המוגדר. בנוסף לכך, לעתים יש זיהוי בין חינוך יהודי ובין יהדות כתחום דעת (הוראת מקצועות היהדות או הוראת תכנים יהודיים ) וההבדל בין השניים הוא גדול. ההתייחסות אל היהדות כתחום דעת היא אחת הסיבות לחוסר העניין ולניכור הקיימים לעיתים ביחס אל היהדות.
הקמת המרכז למנהיגות יהודית- חברתית "ממזרח שמש"
זכור לי הרגע בו קיבל המונח "יהדות חברתית" קיום עצמאי. ישבנו דני דניאלי (אז מנהל פרויקטים) ואני, במשרדי קרן אבי חי. דני הרים את ראשו מתוך הדו"ח התקופתי אותו הגשתי, אחד מני מספר דוחות במסגרת שנת המחקר שלי (1999). הוא הביט בי ואמר "יהדות חברתית... זה מוצא חן בעיני" ברגע זה המונח התקבע ונפרד מהטקסט אותו כתבתי אל החיים עצמם. הייתה זו פעם ראשונה ששמעתי מישהו אחר, חוץ ממני, משתמש בביטוי זה. אפילו לי הוא נשמע אז מעט זר ומאולץ. את הרגע המדויק שבו הבנתי שאני יכול לבטא רבות מתפיסותיי היהודיות תחת השם של 'יהדות חברתית', לא חוויתי כרגע מרגש או כרגע בכלל.
שבוע לאחר ט"ו בשבט, נערכה התכנסות בפרדס כץ במטרה לחגוג את ההישגים בשתי תכנית הפועלות בשכונה: "הנוער של אלה" ותכנית המלגות על-שם איידה. התכנית "הנוער של אלה" חושפת תלמידים ותלמידות בתיכונים של פרדס כץ לתחומים של תרבות, מדע, ציונות וקריירה עתידית.
ועדת החינוך של הכנסת מברכת על הכוונה להקים מרכז חינוכי בינלאומי של 'אליאנס - כל ישראל חברים' במקווה ישראל. ועדת החינוך התרבות והספורט בראשות ח"כ עמרם מצנע התארחה בכפר הנוער מקווה ישראל במסגרת סיור לציון 150 שנה לרשת 'כל ישראל חברים - אליאנס' הסיור החגיגי כלל ביקור ביקב 'מקוווה ישראל' בנפחיה, נטיעת עצי ברוש וישיבה מיוחדת של הועדה.
מכון כרo שהוקם לפני 40 שנה על ידי אגון "אליאנס כל ישראל חברים" ציין באירוע חגיגי את החגיגיות לציון 40 להיווסדו. מכון כרם היה החלוץ לפני המחנה ובשנתו הראשונה, 1974 למדו בו 12 תלמידים לעומת 160 סטודנטים הלומדים במחזור השנה. מכון לומדים אלה שרואים בחינוך שליחות ודם מאמינים בערכים של כל ישראל חברים ובהם אחריות חברתית ערבות הדדית ובעיקר חינוך למצוינות.